New page- פרק 3- שלום ולא להתראות!

עברו שבועיים, במהירות,
כלכך הרבה עשיתי בשבועיים הללו.
דיברתי עם האישה הזאת, קבענו לפגישה במסעדה שליד הפנימייה שלי,
מסתבר שזוהי אימי, אפילו ביום שלמחרת הלכו לעשות בדיקה, כדי לראות אם היא באמת אימא שלי.
וכמובן שהתוצאה הייתה חיובית, אפילו קיבלתי מדבקה מהרופא ה'חביב' שעשה לי עיניים במשך כל הבדיקה.
'אז את תעברי אליי? לגור איתי ועם משפחתך האמיתית?' אני נזכרת במה שאימי אמרה באותו יום של הבדיקה, 'תשכחי מהעבר? תלמדי בבית ספר שליד ביתך? תאכלי אוכל אמיתי של משפחה?'
אני הנהנתי בהתרגשות, מחייכת חיוך גדול.
אני מוכנה (ורוצה) לפתוח דף חדש כבר!

קיפלתי את בגדיי, האחרונים שנשארו.
המזוודה הקטנה כבר מלאה, ועכשיו אני ממלאת עוד תרמיל גדול.
"אני אתגעגע אלייך, עם מי אני אשמע שירים עם ג'סטין ביבר עכשיו?" אמיליה אמרה לי תוך כדי שהיא מוחצת אותי בחיבוקים.
צחקתי, "גם אני אתגעגע אלייך."
אני חושבת שאמיליה היא היחידה שתגעגע אליי,
כשבאתי לבית הספר, ביום האחרון, קלי בקושי דיברה איתי.
בהפסקה ישבתי לבד על אבן ואכלתי לי כריך עם שוקולד, כדי שיהיה לי קצת מתוק.
בחור אחד משכבת י'א ניגש אליי, "הי, שמעתי שאת עוזבת מחר ורק רציתי להגיד… ישש!!!" צרח וצחק ברשעות.
הרמתי גבה, זה לא ייתן לי להרוס את היום האחרון בבית הספר הצולע הזה, "תשמור את זה לעצמך."
הרמתי את התיק שהיה זרוק על הדשא הסינטטי וסחבתי אותו על גבי,
הלכתי לכיוון מקום הישיבה שהיה של קלי ושלי, אבל עכשיו הוא נהפך לשל קלי ושל ראיין.
"היי." התיישבתי ליד קלי,
"הו, היי אמבר." השיבה בנימוס, אך גם בכעס מאופק.
"מה 'תם עושים?" שאלתי וחייכתי אליהם.
"כלום." השיבו שניהם והסתכלו לצדדים,
"טוב.." קמתי מהספסל, "אז כנראה שכדאי שאלך."
אחרי שהייתי עם קלי וראיין, למשך שתי שניות, הלכתי לכיתה,
התיישבתי על מושבי הקבוע, עוצמת את העיניים ומנסה לדמיין מציאות טובה יותר.
ואז נזכרתי שעוד מעט עומדת להיות לי אחת כזאת, לפחות בעניין המשפחה,
עוד מעט יהיה לי אוזן קשבת, אימא,
וכמובן גם אבא שיודע להצחיק כשצריך.
בסוף יום הלימודים, כשכבר היה צלצול, ניגשתי אל קלי, חברתי היחידה.
"אני הולכת, לא ניפגש יותר. אלא אם תרצי לבקר אותי, או שאני אבקר אותך." אמרתי לקלי, בעיניים נוצצות מתקווה שתשיב לי בחיבה,
"אה. טוב, ביי. שיהיה לך בהצלחה." אמרה לי, מעופפת ואדישה.
הרמתי את הכיסא האפור שלי ויצאתי מהכיתה,
משאירה זיכרונות טובים ולא טובים מאחור.

לאחר שארזתי את כל מה שיכולתי, חיבקתי חיבוק אחרון את אמיליה,
מזגתי לי כוס מים אחרונה בפנימייה הזאת, אך מלמטה נשמע צפירה עזה, אז לא הספקתי לשתות אותה.
יצאתי לבחוץ במהירות, יורדת במדרגות הארוכות בהתרגשות.
ליבי פעם בחוזקה כמו שאף פעם לא פעם,
חייכתי לעצמי.
כשיצאתי הופתעתי לראות שלושה בחורים במכונית, לא את הוריי.
הסתכלתי לכל הכיוונים במטרה למצוא עוד מכוניות שבתוכם אימי ואבי נמצאים, אך לא מצאתי.
ניגשתי אל המכונית לבנה ארוכה, כמו לימוזינה,
רציתי לשאול אותם אם הם יודעים איפה הוריי, ומי הם בכלל,
אך הם קידמו אותי. "את אמבר?" שאל מי שנהג במכונית.
הנהנתי, מי הם לעזאזל?!?!
הבחור היה עם עיניים כחולות קטנות ושיער חום כהה שמורם למעלה,
"כנסי." אמר לי וחייך חיוך ענק.
נכנסתי לאוטו, רועדת ומתרגשת ואף מפוחדת.
הבטתי לכל הכיוונים, האוטו היה מפואר ומאוד יפה.
"מי אתם? אם אפשר לשאול כמובן." שאלתי מיד אחרי שנכנסתי לאוטו.
"אני אחיך." ענה אותו בחור שנהג, "לואי טומלינסון."
נזכרתי באותו בחור שדיברתי איתו בהפסקה, יום אחד כששיעמם לי, והוא בדיוק התקשר.
'אני לואי טומלינסון, אחיך.' אני נזכרת שהוא ענה כך באותו יום ששיעמם לי, כששאלתי אותו מה שמו.
'שם יפה.." מלמלתי, מאושרת עד הגג.
במשך הנסיעה הייתה שתיקה מתוחה,
אני הבטתי לשני הבחורים הנוספים שהיו איתו,
לאחד יש שיער קצוץ בצבע חום בהיר מאוד, עיניים חומות וחיוך נחמד.
לשני יש עודף שיער, שיער שחור מקורזל, ועיניים ירוקות, חיוך ענקי שחושף שתי גומות חמודות,
מלא קעקועים.
מי הם? הם בני דודים שלי? אחים שלי? חברים של לואי?
הוצאתי את אוזניותיי ודחפתי אותם לאוזניי,
האוזניות היו מחוברות לפלאפון שלי.
לחצתי על שיר של הלהקה one republic, להקת ולחצתי פליי.
בתום הנסיעה יצאתי במהירות מהאוטו,
והשאר יצאו אחריי.
הבטתי אל הבית שניצב מולי, קטן וצנוח, אפור ושומם.
לואי ניגש אליי,
"כאן אני הולכת לגור?" שאלתי אותו, לא מביעה את דעתי על הבית מבטעם נימוס.
לואי סובב אותי דרך כתפיי, עכשיו נעמדתי מול בית לבן גדול, בעל שלוש קומות,
"פה את הולכת לגור." ענה וחייך, "ברוכה הבאה, סיס."