Sick Little Games פרק 15

התחבאתי במשך ארבעה ימים. בלי בית ספר. בלי חברים. בלי כלום. מאז האירועים המצערים שקרו ביום שני, הייתי מאוד 'חולה' ולא הלכתי לבית הספר במשך השבוע בגלל זה. בהתחלה, אימא שלי הייתה עצבנית, כי היא אמרה שסתם הגזמתי בתגובה שלי, אבל בסופו של דבר היא התעייפה מלצעוק עליי ופשוט נתנה לי להישאר בבית.
זה לא שבאמת הייתי חולה, פשוט היה לי כאב ראש שלא נגמר וההרגשה הזאת… הצורך התמידי שלי לצעוק את הגרון שלי החוצה כי שנאתי הכל ואת כולם מסביבי. דרמטי, הא? אולי… אבל זה היה איך שהרגשתי בכל מקרה.
ישבתי על המיטה, קוראת בפעם המיליון בערך את 'The Perks of being a Wallflower' (ספר) כשפתאום, מישהו דפק בקלילות על הדלת של החדר שלי. זאת הייתה בטח אימא שלי שוב… כל מה שהיא עשתה כל השבוע זה לנסות לגרום לי לדבר על הרגשות שלי. זה עשה לי בחילה רק לדמיין אותי, בוכה על הכתף של אימא שלי על איך שאני מרגישה. אני לא מדברת על הרגשות שלי. אני פשוט לא כזאת. במיוחד לא איתה… בואו נגיד שאני הייתי מעדיפה לשמור הכל בפנים מאשר להיראות חלשה על ידי שאמרתי למישהו מה שאני מרגישה.
"סקיי מתה. בבקשה עזבו ואף פעם אל תחזרו." צעקתי לאימא שלי שעדיין הייתה מחוץ מדלת. האישה המסכנה הייתה חירשת או פשוט טיפשה, כי היא פתחה את הדלת שלי בכל מקרה… התברר שאימא שלי הייתה מישהו אחר. זה היה לואי. הו, נפלא… הייתי מעדיפה את אימא שלי למען האמת. נאנחתי בקול רם וסגרתי את הספר.
"ובכן, תראו מי כאן! באת כדי להעליב אותי שוב או מה …?" שאלתי, עם חיוך מזויף ענקי על הפנים. הוא היה החבר הכי טוב שלי, אבל… לא אהבתי את מה שהוא אמר לי באותו היום ולא הייתי מוכנה לשכוח מזה.
"נו סקיי, אל תהיי כזאת! באתי כדי להתנצל, בסדר…" הוא אמר, מסתכל למטה. זרקתי את הספר על המיטה וקפצתי על הרגליים. רק בהיתי בו, משלבת את הידיים שלי. לא התכוונתי לסלוח לו היום, הוא יכול לשכוח מזה… אבל עדיין, הייתי סקרנית בקשר למה שהוא רצה להגיד כדי לזכות במחילה שלי. "תראי… ביום שני, הייתי עצבני בלי סיבה טובה ואני ממש מצטער לגבי מה שאמרתי… לא התכוונתי לזה בכלל ו –" לואי אמר. לא יכולתי להתאפק וצחקתי. כן, בטח.
"שתוק, לואי. אם אמרת את זה, זה בגלל שעמוק בפנים… התכוונת לזה." אמרתי במרירות. ניסיתי להיראות קשוחה ועצבנית, אבל בכנות זה באמת ממש פגע בי. אם יש מישהו שאני צריכה בחיים שלי… זה לואי. הוא החבר הכי טוב שלי וחשבתי שהוא תמיד יהיה שם בשבילי, אבל לא… טעיתי. שום דבר לא נמשך לנצח מסתבר.
"לא, לא התכוונתי לזה! זה פשוט שהארי הוא החבר הכי טוב שלי אז –" שוב, לא יכולתי להתאפק וצרחתי עליו לפני שהוא יכל לסיים את המשפט שלו.
"אנחנו יכולים בבקשה לא לדבר על הארי פעם אחת?! למען השם המzדיין…" אמרתי, זורקת את הידיים שלי באוויר, לגמרי מיואשת.
"הו, אני חושב שאנחנו בהחלט צריכים לדבר עליו!" לואי אמר, העיניים שלו בוערות לתוך שלי. אני לא יודעת לאן הוא חתר, אבל לא אהבתי את זה. לא אהבתי את זה בכלל.
"למה זה כל כך משנה לך בכל מקרה?! מה שקורה ביני לבין הארי זה לא העסק שלך!" אמרתי בקול רם, לא באמת דואגת אם אימא שלי יכולה לשמוע או לא.
"בגלל שהוא חבר שלי ואת חברה שלי ו… הוא ממש מחבב אותך סקיי!" העברתי את היד דרך השיער. השיחה הזאת לגמרי חרפנה אותי. כבר ידעתי שלהארי היו רגשות כלפיי ולא רציתי שהוא יזכיר לי את זה.
"ובכן, אני לא. מכאן נובע, שאני באמת לא שמה zין." אמרתי בבוטות. ידעתי שזה היה רשע, אבל לא היה אכפת לי. פשוט רציתי שלואי יבין את המסר. זה היה כאילו שהוא משחק 'השדכן' ואני והארי היינו הקורבנות שלו.
"זה שטויות ואת יודעת את זה! אני מכיר אותך, סקיי אייזקס ואני יודע שיש לך רגשות אליו גם!" לואי נאנח, כאילו זה היה הדבר הכי ברור בעולם שיש לי 'רגשות' להארי סטיילס.
"הו, באמת? בבקשה, ספר לי איך זה כל כך ברור, יקירי!" צעקתי בעצבנות. היה לי חיוך סרקסטי ענקי על הפנים. לואי השתגע. הוא בטוח השתגע! איך הוא יכל באמת להאמין שיש לי רגשות להארי… הו אלוהים.
"יש הרבה סיבות למה, אבל… רק העובדה שאת התחבאת כאן כל השבוע מוכיחה שאת מפחדת להתמודד איתו ו –"
"לא כל מה שקורה בחיים שלי קשור להארי סטיילס." אמרתי בעצבים. הסיבה העיקרית שנשארתי בבית הייתה בגלל אבא שלי וכמה חרא המשפחה שלי גרמה לי להרגיש.
"אז מה זה…?" לואי שאל במבט מודאג על הפנים, מבחין בשינוי הפתאומי בהבעה שלי. הסתכלתי למטה. לא רציתי לדבר על זה. סירבתי לדבר על זה.
"אל תעמיד פנים שאכפת לך." לחשתי.
"ברור שאכפת לי! אני החבר הכי טוב שלך, לעזאזל!" לואי צרח, עצבני מהגישה שלי. יופי, אז זה עבד. הוא בטח יעזוב בקרוב וישאיר אותי לבד למות.
"אני ואתה. אנחנו לא חברים… כבר לא." אמרתי, מסתכלת למעלה כדי לפגוש את העיניים שלו. אפילו שהערצתי אותו עם כל מה שהיה לי בגוף, לא רציתי להתמודד עם הדרמה הזאת ועם כל החרא הזה יותר. אני סיימתי עם זה. הוא בהה בלי לרגע, כאילו הוא תוהה אם הוא שמע אותי נכון או לא.
"אז זהו זה? יותר מ-10 שנים של חברות… נגמרים… ככה?!" לואי שאל, העיניים שלו נהיות רטובות לאט. לא אמרתי כלום, רק בהיתי בו. אף פעם לא ראיתי אותו ככה עצוב… הוא לאט לאט התקדם אל הדלת של החדר שלי, אבל הסתובב פעם אחרונה ואמר, "את יודעת מה? את הולכת להישאר לבד בסופו של דבר אם תמשיכי להרחיק אנשים ככה, סקיי. את עושה טעות ענקית…"
"טוב, זאת אני! הכלבה שמתייחסת לכולם חרא כי אכפת לה רק מעצמה! לא ככה?!" אמרתי, מזכירה לו את המילים המכאיבות שהוא אמר לי לפני כמה ימים. בלעתי את הרוק שלי בקול רם כשהסתכלתי עליו, עוזב את החדר שלי וטורק את הדלת מאחוריו. העיניים שלי שרפו והגרון שלי היה יבש בטירוף. באמת רציתי לבכות, אבל לא יכולתי. לא רציתי להיות חלשה ולתת להכל לצאת. הייתי יותר טובה מזה… אני לא צריכה אותו בחיים שלי. אני לא צריכה לא את לואי ולא אף אחד מהבנים. אני לא צריכה אף אחד.