Strong – פרק 2 ו3 חלק א'

הייוס
אז בגלל שאני לא מתחברת בזמן האחרון המון לאתר וכבר לא העליתי המווווווווווווווווון זמן שומדבר, החלטתי לפצות את הקוראים שלי עם פרק וחצי, רק בגלל ששניהם ביחד ממש ארוכים ואת הכול אני מעתיקה מהמחברת שלי, ואחרכך גם כמה שירים..
שנתחיל?
~זהירוץ, ארווווווווווווווווך~
סורי אם יש שגיאות כתיב ^^

פרק 2

"האזה, מה קורה? את חולם לגמרי. מה נהיה?" נייל בא והתיישב בכיסא הפנוי לידי והניח את הפופקורן בינינו. הסטתי את מבטי מהמהסך באולם הקולנוע והשפלתי אותו לרצפה, שהייתה מלוכלכת מפופקורן עתיק וקצת דביקה.
"כלום, אני… סתם, לא מרגיש טוב." שירתי לו בעיניים. אני פשוט לא מסוגל לחשוף את אמי לבנים, אני לא יכול לאכזב את המעריצות שלי ולשרוף את התדמית של הרווק, ומה הבנים יגידו בכלל? וגם, אמי הסבירה לי בדיוק למה היא לא רוצה ומה זה יעשה לחיים שלה… זה פשוט יהרוס לכולם את הכול. אבל בכל שנייה שאני לא איתה אני כמו גוסס, נשבר ובוכה מכל דבר, פשוט מתפרק!
אז מה אני אמור לעשות?
"נו, אני יודע שקרה משהו, כמעט ולא חייכת כל היום." הוא הפציר בי לגלות, אבל הפכם החלטתי לעמוד על שלי ולא להגיד לו שום דבר על אמי ועליי, לא משנה מה יקרה ומה הוא יגיד. "לא, לא קורה כלום. אנ צריך קצת זמן, זה הכול. כואב לי הראש." הבטתי סביב בניסיון למצוא משהו שיחלץ אותי מהמצב הזה, ופתאום ראיתי בחורה יפהפייה נכנסת לאולם, מחזיקה יד ביד לילדה קטנה, בלונדינית עם שתי צמות חמודות. היא הייתה מוכרת לי כל כך, אבל לא הצלחתי לזהות מי זאת… עד שראיתי את הפנים שלה.
את הפרצוץ היפה הזה אני אזהה לנצח.
אותן העיניים הדומעות שטבעתי בהן אתמול.
אותן השפתיים המגרות שחייכו אליי אתמול.
אותו הגוף המושלם שאהב אותי אתמול.
המושיעה שלי, הבחורה שלי, זאת הייתה אמי.
"אוי אלוהים! אני אמממ… נזכרתי ששכחתי. להגיד ללואי משהו. אני כבר חוזר!" מיד פלטתי ורצתי אל עבר השורות הראשונות, אפילו שלואי וליאם ישבו שתי שורות לפנינו וזאין ישב בבקצה השורה שלנו. רצתי לשורה מס' 6, לאמצע השורה ונעמדתי מול אמי ככה שהיא לא תוכל להתרכז במסך. "אמי, כל כך התגעגעתי אלייך! לא יכולתי לעבור דקה בלי לחשוב עלייך! אני כל כך אוהב אותך…" אמרתי והתכופפתי כדי לנשק אותה, אבל במקום קיבלתי סטירה, ואז קמתי למציאות והבנתי ש… שזאת לא באמת אמי. לא באמת הבחורה שלי. דאמט, פישלתי בגדול.
"חתיכת סוטה, לך מפה! לא יודעת מי אתה חושב שאתה, חתיכת אידיוט, תסתלק ממני ומהבת שלי! לך מפה!" היא התחילה לצעוק עליי בעוד אני בורח ממנה חזרה לשורה 15, השורה האחרונה באולם והתיישבתי ליד נייל שוב, מתנשם בכבדות ונייל רק בהה בי, לא מבין מה קורה איתי ומה אני עושה. "שכחת להגיד ללו משהו, אה? טוב, לא נראה לי שהכול בסדר. בוא, אתה ואני הולכים הביתה, לברר מה קורה איתך. בוא," הוא משך אותי ביד מהאולם ביד אחת שלו ובשנייה הוא הוציא את הנייד שלו וסימס לליאם שלקחנו אוטובוס (בדיוק בשנייה שעלינו עליו) ושנחכה להם בבית כשיבואו אחרי שהסרט ייגמר. ישבנו באוטובוס העירוני בעל 2 הקומות אחד ליד השני אך לא דיברנו בינינו עד שדלך הוילה של הלהקה נסגרה וננעלה עם המפתח הכסוף של נייל. התיישבנו בסלון והדלקנו טלוויזיה על MTV, שיר של Drake התנגן.
"נו, אז מה קורה?" הוא שאל וסידר לעצמו נוחות על הספה עם עוד כמה כריות והביט בי כמו פסיכולוג. רק רציתי באותו הרגע להיקבר באדמה ולא לצאת עד שנייל ילך משם. "כבר אמרתי, לא קרה כלום. לא זכרתי באיזה שורה לואי יושב, וחשבתי שהוא עבר לשורות הראשונות לבד, ואז לא היה לי כוח לרוץ בחזרה למעלה אז התחלתי להתעייף ולהתנשם. שום דבר מיוחד, ניילר." שוב התחלנו עם השכנועים, או יותר נכון – השקרים שאני תמיד דוחף לאנשים למוח רק כדי שהכול לא יתמוטט, אפילו שאני יודע שבסופו של דבר הכול ייפול עליי וירסק אותי.
"אז למה הלחי שלך אדומה? העיפו לך סטירה או משהו?" לעזאזל, הלחי שלי אדומה? שיט. זה לגמרי הסגיר אותי. בלי אפילו להרשי ובלי הקדמות, מיד פרצתי בדמעות ונייל פשוט חיבק אותי, בדיוק החיבוק שהייתי צריך ממישהו שיבין אותי. מישהו שידע בדיוק מה אני עובר ויגש לעזור לי, כזה שיהיה שם תמיד. "ניילר, אני פשוט לא מסוגל לעמוד בזה יותר… הכול נופל עליי וזה הורס אותי, וכולכם מצפים שאני אחזיק את זה, את הכול לבד… אבל אני לא יכול, וזה שאני אהיה בקרוב בן 20 לא אומר עליי כלום, כי כרגע אני מרגיש הכי חסר אונים שיש!" התחלתי לייבב תוך כדי בכי וניגבתי כמה דמעות שנחו על לחיי.
"רגע, מי זה כולם? ומה קרה, מה אתה מחזיק עליך? יכול להיות שאת המסתיר מאיתנו, ממני ומהבנים משהו?" הוא גירד את עורפו והביט בי, מעט מבולבל ומנסה לסדר את כל מה שאמרתי אצלו בראש. "אני…" לא ידעתי מה לומר באותו הרגע, מיד חשבתי על אמי ועל מה שהיא ביקשה ממני בפעם הראשונה שיצאנו, ולא יכולתי להפר את ההבטחה שהבטחתי לה, היא לא תסלח לי על זה בחיים, ואני כל כך לא רוצה לאבד אותה… אני אוהב אותה… "אממ, לא…" קמתי מהספה וזייפתי הודעה ששלחתי לעצמי רק כדי להתחמק מתשובה. "או, אני צריך ללכת, קיבלתי הרגע הודעה מג'ם, היא חייבת אותי בבית. נדבר אחר כך, כן?" חייכתי והחזרתי את האייפון שלי לכיס מכנסיי. "ביי אחי, תודה על העזרה!" קראתי וסגרתי את דלך הוילה ברעש, מתנשף מאחוריה.

*

מיד אחרי שיצאתי מהוילה של הלהקה עליתי על אוטובוס לכיוון הבית של אמי, שם נמצא האוטו שלי, אבל לא הלב שלי. הלב שלי עדיין נמצא בבית של ההורים של אמי, בטח מפטפט איתם ומחייך,כמה שהיא רק יכולה.
הלב שלי שייך לה…
ירדתי מהאוטובוס והודיתי לנהג, נכנסתי לבית שלה עם המפתח שהיא שכפלה בשבילי והתיישבי בסלון. היה שיקט, לא הפעלתי את הרדיו או את הטלוויזיה וגם האייפון של היה על שקט. חלצתי נעליים וקיפלתי את רגליי על הספה צמוד לגופי, הרכנתי את הראש בין הברכיים וחשבתי עליה.
הצחוק שלה, זה שממיס אותי בשנייה;
חשבתי על איך שהיא הולכת ועל הקול שלה כשהיא מדברת;
על איך שהיא זזה כשהיא רוקדת בשבילי ועל הנשימות של על צווארי כשהיא מענגת אותי ולוחשת לי באוזן עם החיוך שלה…
למה לעזאזל היא לא פה איתי?!
הטלפון שלי רטט ועל המסך הופיע השם "לו הגזרזר!". הרמתי את המכשיר ועניתי לשיחה, שואל בתוכי למה הוא הפריע לי, למה הוא התקשר. "היי לו, מה קורה?" ניסיתי לדבר בקול רגיל ולא להסגיר את העובדה שאני על סף דמעות. "האז, למה בחרת עם נייל מהסרט בדיוק בקטע שאלי וג'ורדן התנשקו? זה היה כזה מרגש… רגע, אני סוטה מהנושא! מה קרה? כולנו מרגישים כאילו בזמן האחרון האתה מרוחק יותר…" לא התרכזתי במה ששאל ובמילים שאמר אלא בנימת הקול שלו, דואגת ואולי טיפה צרודה, מצוננת.
"אתה סוטה לא רק מהנושא, ואולי אתם מדמיינים כי הכול…" בלעתי כדי לא להתחיל לבכות, הספיק לי להישבר לנייל. "… הכול בסדר. וסליחה שאני לא אוהב קטעים דביקים, אבל נייל רצה לננדוס והוא שכח את הארנק בבית. טוב?" ניסיתי להיות עוקצני כמו שאני תמיד כשאני מעוצבן כדי שלואי יעזוב אותי סופסוף וקיוויתי שזה עבד. "נו הארי, אני יודע שקרה משהו! תספר לי, אני בטוח אוכל לעזור!" הוא ניסה לשכנע אותי להיתח בפניו, אבל שוב חשבתי על אמי ועל איך היא תגיב כשתשמע שגיליתי עלינו. "ביי, לו." השבתי לו באדישות וניתקתי את הטלפון ומיד עולה בראשי הבוקר, שבו הוא עשה לי בדיוק אותו דבר.

פרק 3

לאחר כמה שעות טובות כבר גמרתי לאכול את ארוחת הצהריים לבדי, ועכשיו ישבתי בחדר של אמי במיטה שלה, מכוסה בשמיכה וצופה באותו הסרט שהייתי אמור לראות עם הבנים.
יכולתי לשמוע משם כל דבר שקרה בבית הגדול ורחב-המימדים וכשמפתח הסתובב בחור הדלת והיא נפתחה מיד נדרכתי והתכוננתי לראות שוב את אמי. מיד ירדתי למטה ונעמדתי מול הדלת, אבל מי שפתחה את הדלת דווקא הייתה עוזרת של אמי, דורין. "היי, דורין," קראתי מאוכזב והזמנתי אותה להיכנס. "מה קרה, אמי שוב הלכה להורים שלה? אל תדאג, בדיוק דיברתי איתה והיא אמרה שהיא אמורה להיות פה כל רגע." דורין היא נערה צעירה שבאה ממשפחה ענייה ועובדת בתור העוזרת של אמי ושל המשפחה השכנה. אני והיא כבר הספקנו להכיר, מאחר שאני מבלה פה את רוב הזמן הפנוי שלי.
דורין בעלת שיער אדמוני מתולתל, פרוע אבל יפה, עיניים ירוקות בהירות ויפות ומעט נמשים על פניה. היא רזה וצבע עורה בהיר והיא גרה במרחק של ארבעה רחובות מכאן, לא כל כך רחוק מהוילה שלי.
כשהדלת נפתחה בפעם השנייה זו כן הייתה אמי, אבל כשראיתי את ההבעה המדוכדכת וחסרת החיוך שלה גם החיוך שעל פניי נמחק ברגע. "הארולד," היא הגתה בפעם הראשונה את שמי המלא, התקרבה אליי ואחזה אותי בחיבוק החם והמתוק שלה. היא שחקה מעט בתלתלים שלי וכשהתנתקה ממני ראיתי גם את המבט שבעיניים שלה, כאילו משהו קרה. כאילו משהו גדול קרה.