TDKAU פרק 64

-אזהרה! הפרק הזה עצוב על דמעות. ואתן הולכות לרצוח אותי עכשיו .-

פרק 64

יצאנו מהאולם. חיבקתי את הבנות, ונכנסתי למכונית של הארי.
"ראית?" שאלתי את הארי, והוא הנהן, נראה מרוצה.
"ברור שראיתי! כל הכבוד לכן, אתן הצלחתן בסוף!" הארי אמר לי, ונשק לי על הלחי. הוא התניע את הרכב, והתחלנו לנסוע.
"אבל.. עשיתי פדיחות. שכחתי את המילים!" אמרתי, ממשיכה להיות מאוכזבת מעצמי.
"העיקר שהצלחתן, ואתן ממשיכות.. בפעם הבאה את תראי שאת תלמדי מזה, ותהיי מרוכזת יותר." הארי ניסה להרגיע אותי, והעלה לי חיוך על הפנים.
"אולי אתה צודק.." אמרתי להארי, "לאן אתה לוקח אותנו?"
"לא מספר. הפתעה.." הארי אמר, ואני עשיתי לו פאפי פייס.
"הפתעה!" הארי אמר לי, מחייך חיוך ערמומי. "חכי תראי מה תכננתי לך.."
אוי, הארי. מה תכננת עכשיו???

-נקודת מבט כללית-

שלי פגועה. אנה פגועה. שתיהן אמרו מילים נורא קשות היום, מילים שקשה לסלוח. אנה משחקת אותה הכי רגועה בעולם והכי שמחה בעולם, אבל בעצם, היא לא יכולה לשכוח את הריב הזה. לא יכולה לעכל שהיא באמת רבה עם שלי.
ושלי? היא גם פגועה. אנה כינתה אותה שקרנית ומגעילה, למרות שהיא הייתה ה'לא בסדר' בסיפור הזה. היא הרגישה איך הראש שלה מתפוצץ. היא ביקשה מאחת האחיות כוס מים, היא שתתה מעט, וניסתה לנוח. לנוח. לנוח.
לשתיהן כבר כואב הראש מהריב הזה. שתיהן קבעו שהן הצודקות, הן לא הבינו שאף אחת לא צודקת כאן… אבל, אין כבר מה לעשות. זה מאוחר מידי.

*נקודת מבט אנה.*

"זאת ההפתעה שלך?" שאלתי את הארי, נאנחת. "לא, אתה פשוט חכם."
"מה, לא אהבת?" הארי שאל אותי, ואני צחקקתי.
"הארי, זאת הדירה שלי." אמרתי לו, "זה לא כל כך מפתיע.."
"מחר יש לי חזרות על הבוקר. אז רציתי לקום בבוקר, ולראות לידי במיטה את הארוסה היפה שלי.." הארי אמר לי, גורם לי להסמיק.
"יפה, כן בטח.." אמרתי לו, מצחקקת.
"את מאוד יפה." הוא אמר לי, גורם לי להסמיק, שוב. "איך אני אוהב שאני גורם לך להסמיק.."
"טוב, אני הלכתי להחליף בגדים." אמרתי, מצחקקת, לפני שאני אסמיק שוב. הארי התארגן בחדר השינה שלי, ואני התארגנתי בשירותים.
שמעתי תקתוק על הדלת.
"מה הארי?" שאלתי את הארי, "אני מחליפה בגדים.."
"אז תחליפי בחזרה." הארי אמר לי, ואני לא הבנתי. "ביקשו שנגיע לבית החולים, קרה משהו."
"מההה???!!" שאלתי, נדהמת. קרה משהו?! החלפתי בגדים במהירות, נעלתי נעליים, והארי הסיע אותנו לבית החולים.
הגענו לבית החולים, ונכנסנו לחדר של שלי. שם ראינו את אחת האחיות, מסתכלת עלינו, פניה נפולות.

"מה קרה?" שאלתי, והוא נתנה לי פתק לקרוא. זה היה מכתב, מכתב משלי.
התחלתי לקרוא לעצמי, מתחילה לבכות לאט-לאט.
https://www.youtube.com/watch?v=AnMP1oqPTto

'אנה..
אם את קוראת את זה, כנראה הדבר הרע קרה לי. הדבר שקיוויתי שלא יקרה, אבל זה קרה. אי אפשר לשלוט על זה.
ניסיתי לספר לך כל כך הרבה זמן.. ניסיתי לספר לך מה לא בסדר איתי. להסביר לך הכל. אבל כנראה שלא היה לי את האומץ לעשות את זה, לספר לך ולהדאיג אותך ככה.. אבל הנה, אני אוזרת אומץ כדי לספר לך. והפעם, אני אספר את הכל. בלי שקרים ובלי תירוצים.
באמת שיקרתי. לא הייתי מיובשת, פשוט לא רציתי להדאיג אותך. ניסיתי לספר לך כמה פעמים את האמת, אבל כל פעם משהו אחר קרה. או כי לא היה לי אומץ, אז הפסקתי,
או שהפריעו לנו באמצע הדיבורים.
אז, הנה האמת.. האמת היא שאני.. חליתי בסרטן. כן, בסרטן. במחלה הארורה.
וכנראה זה היה שלב מתקדם, ולא הייתה אפשרות להציל אותי. הם ניסו, ולא הצליחו. הייתי כל כך הרבה זמן בבית החולים, במטרה לבדוק אולי יש דרך מסוימת לגרום לי להבריא מהמחלה הארורה הזאתי. אבל כל מה שניסיתי, היה לא טוב. פיתחתי אלרגיה לכמה מהתרופות, והייתי חייבת להפסיק לקחת אותן.
היום, אחרי הריב, הבנתי עד כמה אני לא בסדר. את היית איתי בכל התקופות הרעות, את היית לצידי ותמכת בי. ואני? התנהגתי כמו מגעילה.
אני כל כך רציתי לא לריב איתך היום.. אבל.. זה קרה. ואת התחלת לקרוא לי שקרנית, וחשבתי על זה. אני באמת שקרנית. אני שיקרתי לך כשאמרתי שאני מיובשת, והאמת היא שבכלל לא הייתי מיובשת. חשבתי שאני עוזרת לך, לא מדאיגה אותך, אבל יכול להיות שאם הייתי מספרת לך את היית עוזרת לי וכל זה לא היה קורה.
את חכמה, שככה גילית לבד ששיקרתי.. בחיים לא חשבתי שמישהו יגלה. אבל את, את באמת חכמה. ותמיד אמרתי לך שאת חכמה.
רק עכשיו אני מבינה עד כמה הייתי מגעילה כלפייך.. את צדקת. לא אני.
הייתי יכולה להתקשר אליך, אבל במקום זה העדפתי לדחות את זה ובסופו של דבר לריב איתך. ואני מצטערת על זה, הרסתי לך בטח את הערב.
עכשיו כשאת קוראת את זה, אני כבר לא חיה. אני לא נמצאת פה יותר. קיוויתי שאני אבריא מהמחלה הארורה, ואז לא הייתי צריכה לתת יותר מידי הסברים. אבל לא הבראתי. היום הרגשתי שזה הסוף, והייתי חייבת לכתוב לך את המכתב הזה.. להסביר הכל..
אני אוהבת אותך, אנה. את הדבר הכי קרוב לאחות שאי פעם היה לי. את החברה הכי טובה שלי ותמיד תישארי, את התאומה שלי, את פשוט חצי ממני. וכשהתרחקנו, זה הרגיש לי כאילו לקחו את הלב שלי וחצו אותו לשניים. ועכשיו, אני נותנת לך גם את החצי השני.. ותשמרי עליו, תמיד כשאת מרגישה עצובה או כשאת בוכה, תיזכרי בחצי הלב שנתתי לך.. ותישארי חזקה, בשבילי. אני מאחלת לך את כל הטוב שבעולם, שתצליחי להגשים חלום.. שתתחתני עם הארי, שייוולדו לך ילדים.. ובעיקר, שתחיי חיים נורמאלים, כמו שחיית עד עכשיו כל שלושת החודשים האלה בלעדיי. אל תשכחי, אני תמיד איתך.
אף אחד לא מושלם. גם לא אני, גם לא את. כולנו טועים. אז אני סולחת לך על הטעויות שלך, אני מקווה שאת תסלחי לי על שלי. כי בסכ"ה, כולנו טועים .
אוהבת, אהבה ותמיד תאהב. גם מלמעלה.
שלי.'