Were can`t be together Believe me פרק 2 .

אז זה הפרק ה2
השקעתי בו אז אני מצפה לתגובות :))
6 תגובות אני ממשיכה לאביו אול ! ;))

~~~~~ פרק 2 הכאב .

"בוקר טוב " בירכתי את אמא כאשר נכנסתי אל המטבח , צופה בה מכינה את ארוחת הבוקר .
"בוקר " היא השיבה פולטת אנחת תיסכול מפיה .
היתיישבתי על כיסא לצד שולחן פינת האוכל , גורבת את גרביי הלבנות אל תוך רגליי הקרירות .
"מה את מכינה ?" שאלתי אותה , מעבירה מבט קל אלייה .
"ביצת עין לחם שרוף וחמאה " היא אמרה מסתובבת אליי , נשענת על השידת השיש הבהירה שמאחורייה .
חיוך קטן הופיעה על פניה המקומטות מן הקור , היא אספה את שיערותייה לפקעת מבולגנת שביצבצה בקודקוד ראשה , היא הניחה את שתי הצלחות על השיש , אני ביינתיים הלכתי להביא את הסכום , חוזרת אחריי כמה דקות בודדות ומניחה אותם על השולחן .
בירכנו לפניי שהיתחלנו לאכול , כמו כל בכל יום .
צפיתי באמא עייפה .
כבר המון זמן שהיא ואבא לא ביחד , והיא נוטלת תרופות נגד דיכאון .
צפיתי בה מתאנחת בשקט .
כאשר סימתי את הארוחה שלי , קמתי אל עבר הכיור , מניחה את הכלים שם .
"אני יוצאת " זרקתי קלות אל עבר אמא כשיצאתי מן המטבח שהיה משולב עם הסלון , אל עבר דלת היציאה , אוספת מחדרי את תיק בית הספר הכבד .
"תהני בבית הספר " היא אמרה תוך כדי כמה לעיסות , גורמת לי להשפיל את מבטי אל עבר מגפיי החומות .
"טוב אמא " אמרתי בשקט , מחליקה את שתי ידי לתוך המעיל שלי , הוא לא היה כמו מעיל חם שיש לכל הילדים , אמא לא הרשתה לעצמה לקנות לי את זה .
זה היה בסך הכל זקט חם ונעים ישן , למרות הכל היסתפקתי בו , גם ככה אמא בדיכאון , עדיף שאני לא יחמיר את מצבה ואסבול בשקט , כמו שאני עושה תמיד .
שמתי את תיק הגב על שתיי כפתפיי , ייוצאת מן הדלת וטורקת אותה .
פסעתי בתיסכול אל עבר המסדרון השומם של הביניין , שבן שניה הפך לרועש .
"אני יעשה את זה אני מבטיח ! , אני עייף בבקשה ! " אותו הקול של אתמול , הקול הכואב ששמעתי .
מיהרתי לצאת אל דלת היציאה , מותקפת חרדה .
שמעתי עקבות מאחוריי , הצל שלו היה על המרצפות הקרות .
במהירה סובבתי את מבטי לאחור , ילד מתולתל , עיניו ירוקות נוטות לכחול ף שתי גומות קטנות מעטרות את לחיו , מסתתרות , אך בכל מקרה , היה ניתן להבחין בהן .
לא יכולתי שלא לתהות ביני לבין עצמי למה היה לבוש ככה באמצע שיא החורף של ניו יורק , כאשר חולצה דקיקה על פלג גופה העליון , לבנה .
ומכנסיים שהגיעו לו עד אחריי הבירכיים , חושפות עור לבן כשלג .
מיהרתי את להביא את עצמי לדלת היציאה , פותחת אותה ונעלמת במהירות .

~~~~~~
שמעתי את קול הצילצול קורא לי , נעלתי את הלוקר הכחול שלי , מוציאה ממנו את המחברות לשיר הבא וזה שאחריו .
פסעתי במסדרון , מתפללת לאלוהים שלא אפגוש את בראד וחבורתו .

~~~~~~~
"תבין כבר !! , נמאס לי להרגיש לבד !!! " צעקתי , לוקחת בין שתי ידי החשופות ערימה קטנה של שלג , מוחצת אותו לצורה של כדור , מתקדמת צעד קטן וזורקת על הספסל , ללא הרגשה על מרפקי ידיי שהפכו לאדומות מקור , טחבתי אותם אל תוך הגקט שלי , מתיישבת על הספסל מביטה ביריכיי , כבר התחיל להחשיך , נתתי לעצמה מחשבה .
בדרך כלל אני מלבה את כל הימים שלי כאן , ההרגשה של הבדידות והקור היכו בי בחוזקה , נשכתי את שפתיי הקפואות , נשענת על משענת הספסל .
עקבות נשמעו ברקע , השלג נמחץ תחת כפות רגליו של היצור , לא ידעתי מי הוא , מה שגורם לצמרמורת קלה להעביר בגופי .
סובבתי את ראשי , מביטה בפחד אל עבר אותו הנער שנעמד כמה סנטימטרים מולי , מביט בי במבט חסר מובנות .
הוא היתיישב לצידי על הספסל , אני חייכתי אליו רק חיוך קטן , תוהה מי הוא ולמה לעזאזל הוא לבוש כך שוב בכפור הנוראי הזה .
העברתי את עיניי אל עבר גן המשחקים ההומה איש , אף פעם לא ראיתי אף ילד משחק במגרש הזה , למעשה הוא ישן נורא , קפוא מן השלג שמכסה כמה מתקנים , כמו תמיד .
הגנבתי מבט לעבר הנער המוזר שוב , הוא לא היסתכל עליי בחזרה .
לקחתי את עצמי מתרחקת משם , נכנסת אל תוך הדירה שלי ושל אמא .
אמא כהרגלה צפתה בטלויזיה בזמן שאכלה כריך קטן .
פשטתי מעליי את הגקט , נועלת את הדלת , חוצה את הסלון אל עבר חדי הקטן , צופה כדרך החלון בחדר שלי שמשקיף על גן המשחקים , מכליל בתוכו את הספסל שכל כך אהבתי .
הוא ישב שם עדיין , אפילו לא שינה תנוחה .

אוקיי אז זה ההפרק ה2 מקווה שאהבתן :))
בקרוב מאוד תבינו יותר את המתרחש בסיפור , ועל הבנים גם בקרוב ידובר .
אני ממש מחכה לתגובות באמת להמשיך כי אני ממש אבל ממש משקיעה בסיפור הזה ואני מצפה לתגובות .
יום טוב ♥