Dark Blood #פרק 14 – להסיר איומים

~נקודת מבט ליאן (לי) ברנס~
"בריג'ט?" קראתי בשמה בקול חנוק.
מהרגע שהשם שלה יצא מהפה שלי חשבתי לעצמי שכדאי שאקח את הרגליים שלי ואעלם משם לפני שהיא תסתובב.
זה רגע מלחיץ במידות שאני לא יכולה להסביר, אבל ידעתי שאני חייבת להתחיל להסיר איומים ולטפל במערכת יחסים שלי איתה.
אני לא אוהבת להיות מסוכסכת עם אנשים, בטח שלא איתה.
זה או להוריד מהכבוד העצמי שלי קצת או להרוס לעצמי את שארית השנה בבית הספר הזה.
היא ישבה על שולחן ודיברה עם חברות שלה, כמובן איך אפשר שלא בקולניות, דואגות שאף תלמיד לא יפספס את הנוכחות שלהן בחדר.
חברות שלה מסמנות לה עם הראש על נוכחותי.
היא מסתובבת, מביטה בי במהירות וממשיכה לצחוק איתן. "בריג'ט." הפעם הקול שלי יותר יציב מהפעם הראשונה.
היא שוב מסתובבת אליי, פולטת אנחה כבדה ומגלגלת את עיניה. "מה?"
"האמת שרציתי לדבר איתך. א..אני רוצה ליישר את ההדורים בנינו." אני מנסה להבין מה המבט שלה בי אומר. "אם להיות איתך כנה, אני בכלל לא רציתי לשחק את מרי, התגלגלנו לסיטואציה הזו ולחצו עליי, את ראית בעצמך באודישנים. התברר לי עכשיו שבכלל אליזבט משחקת את מרי למרות שעזבתי. אני רוצה לבקש ממך סליחה על זה ולשאול אם נוכל לשכוח מזה ולפתוח דף חדש."
היא הרימה גבה ופלטה צחוק חנוק. "את רצינית?" אני מתחילה להיחנק בתוכי. אני לא מאמינה. איזו השפלה. מה חשבתי לעצמי? שאני אבקש סליחה והיא פשוט תשכח לי את זה?
התחלתי לגמגם, לא ידעתי מה להגיב במקרה הזה. "את באמת עוד בזה? אני מזמן עברתי הלאה." היא הניחה יד על כתפי כשהיא מחייכת חיוך שחושף שיניים צחורות וישרות.
באותו רגע הגוף שלי התאבן מההלם. אין מצב שזו התגובה שלה. אני וודאי הוזה.
"ב..באמת?" מההלם אני ממשיכה לגמגם. אני ממצמצת במהירות, מוודאת שאני עומדת מול האדם הנכון.
"כן, עזבי. אני כזאת לפעמים. יש לי בעיה שאני מגיבה בקיצוניות למקרים מסוימים. אחרי כמה זמן אני נרגעת ושוכחת מזה לגמרי." העיניים שלה כל כך חביבות כשהיא מביטה בי עכשיו. מישהו חייב להעיר אותי מההזיה הזו. "יודעת מה? אני חושבת שלך מגיעה התנצלות ממני. מה את אומרת על לצאת איתנו מחר לדיינר? את יודעת, כדי לפתוח דף חדש." אני מנסה לחכות קצת כדי להבין מתי מגיע השלב שהן מתחילות לצחוק בקול על כך שנפלתי בפח שלהן שוב, אבל זה לא קורה. היא ממשיכה להביט בי, מחכה לתגובתי.
אחרי רגעים ארוכים של שקט אני פותחת את הפה. "אני אשמח. תעדכני אותי מתי ואני אהיה שם." היא חייכה והסתובבה חזרה אל חברותיה. עכשיו הייתי בהלם מוחלט. ממש לא ציפיתי שזה יתקדם לשם. ניסיתי לחפש את המזימה מאחורי המשפטים, אבל לא הצלחתי למצוא אותה.
"א..אני אשמח! כלומר, תעדכני אותי מתי ואני אהיה שם." אמרתי בחיוך.
היא חייכה אליי והסתובבה חזרה אל חברותיה.
~נקודת מבט הארי (אדוארד) סטיילס~
"אני חייב שתסביר לי משהו," לואי שואל כשהוא לובש את מעיל העור שלו. "איך ליאם הזה יעזור לנו בתוכנית שלנו?"
אני יודע איך זאין עובד. אני יודע על כל הרגל מגונה שלו, כל מחשבה שרצה לו בראש בכל סיטואציה, חולשות, חוזקות, דרכי פעולה אני יודע אפילו איך הוא מעדיף להירדם בלילה.
אני יכול לגרום לזאין ללכת בעיוורון בדרך של התוכנית שלי בלי שהוא ידע בכלל שהוא הולך בה. יותר מזה, הוא יחשוב שהוא מצליח להתחמק מהתוכנית שלי.
זה צריך להיות משחק מדויק מהצד שלי ותמימות מוחלטת שכבר קיימת מהצד שלו.
"התוכנית הכללית שלנו זה לגרום לזאין להתאהב בליאן. נכון?" אני מפרט לו שלב שלב בתוכנית. הוא מהנהן בהסכמה. "יופי. זאין חשדן עקשן וזהיר. אנחנו צריכים להיות תמיד חמש צעדים לפניו. אם הוא יראה שאנחנו גורמים לו להתקרב לליאן הוא רק יתרחק ממנה. הוא ירגיש שיש כאן מזימה של שנינו. אנחנו חייבים להשתמש באנשים שסביבם שיעשו לנו את העבוד-" לואי קטע אותי.
"אז למה לערב את ליאם בסיפור? למה שלא נכריח את ליאן להתאהב בזאין?" הוא לוקח מהשידה בקבוק של ג'ק דניאלס ושותה ממנו.
"הרגע הסברתי לך שזאין הוא חשדן. אנחנו לא יכולים להכריח אותה כי הוא ירגיש את זה. אנחנו צריכים לבלבל אותו ואז להשלות אותו שהמטרה שלנו היא להרחיק אותו מליאן." אני אומר ונראה שהוא מתחיל לתפוס את העניין.
"שזה יהיה מצוין, הרי כל מה שזאין זוכר זה שאנחנו חיים בהפקרות ושלא אכפת לנו להרוג אנשים, אז ודאי שנרצה להרחיק אותו מליאן ולגדוע את האנושיות שלנו. כל דבר שנעודד אותו לעשות הוא יעשה ההפך."
"מדויק. כל זה הולך להיות מה שישרת אותנו. הוא אפילו לא יידע שהוא הולך בדרך שאנחנו סוללים לו. העניין הוא שכדי לשרת את המטרה האמיתית שלנו אנחנו צריכים משהו שיחבר ביניהם."
"משהו שיחבר ביניהם? אתה ראית אותה? אתה ראית איך הם מתנהגים כשהם אחד ליד השנייה? היא שונאת אותו כל כך שהיא מסוגלת להרוג אותו."
"אין לך מושג כמה השנאה הזו הולכת לחבר ביניהם." אני מביט בו בחיוך מעושה. "ליאם הולך להיות מה שיחבר ביניהם. המכנה המשותף בין שניהם זה שהרגש שולט בהם, לא משנה כמה הם בטוחים שהם חושבים בצורה רציונלית." אני מסביר את דבריי. הוא עדיין מביט בי במבט מבולבל.
"וזה שהבחורה הזאת יודעת שזאין ערפד, זה לא יהרוס לנו הכל?"
"יהרוס? היא הקלף הכי חזק שיש לנו לתוכנית. בזמן שאתה מנסה להבין את התוכנית אני כבר ניצלתי את העניין. חמש צעדים לפניו כבר אמרתי?" לא הצלחתי להחביא את החיוך המרוצה שלי.
התחלנו את התוכנית שלנו.
–
~נקודת מבט ליאם (ג'יימס) פיין~
התקדמתי ברחוב אל עבר הספרייה כדי לעבוד עם ליאן מכיתת ביולוגיה על העבודה.
אני מודה שלא הצלחתי עדיין לקלוט את הבחורה הזו. נראית קצת מבולבלת.
אני רק מקווה שנסיים עם העבודה הזו ונקבל בה ציון טוב. אני לא יכול להרשות לעצמי לחזור עם עוד ציון לא טוב הביתה.
אולי אם זה יהיה ככה, עדיף שלא אחזור הביתה.
הרחוב היה חשוך מבדרך כלל. אני שומע צלילים של חשמל מעליי ויש גם רחש של זכוכיות נרמסות מתחת לרגליי.
הרמתי את מבטי אל מנורות הרחוב וראיתי שהן שבורות. מזה מגיע הרעש.
אף פעם לא הבנתי את ההנאה של נערים בלנפץ את המנורות ברחוב. איזה סיפוק זה מביא להם?
כל כמה מטרים שאני מתקדם אני רואה עוד מנורה שבורה. הם עשו נזק רציני.
לפתע מולי ניצבו שתי צלליות. הן היו רחוקות ולא הצלחתי לראות את פניהם.
בטח הם חלק מהנערים שניפצו את המנורות.
אני מתקרב לכיוונם ורואה שהצלליות האלו הם גדולות ממה שחשבתי. הנוכחות שלהם השרתה אווירה מלחיצה ברחוב.
הדבר הכי חשוב שלמדתי מכל השנים שאני עוסק באגרוף זה שמה שאתה מראה זה מה שאתה.
חשוב להראות להם שהנוכחות שלהם לא מרתיעה אותי. כשאתה מראה כוח הם לא מתקרבים אלייך.
הדמויות כבר הפכו להיות ברורות יותר.
בחור גבוה ומתולתל זורק אבן באוויר ותופס אותה בדפוס קבוע. חיוך מעושה מתרחב ונפרס על פניו. לידו עומד בחור עם שיער חום בהיר בעל בלורית.
הבנתי שהם אלו שאחראים למנורות השבורות לאורך הרחוב.
זיהיתי אותם מיד. הם התלמידים החדשים בכיתה המקבילה.
הם חברים של זאין מאליק. לארי ולואי.
לא יצא לי להחליף איתם מילה מעולם ולכן לא טרחתי גם להגיד שלום.
באתי לחלוף על פניהם, אבל לואי הזה חסם את דרכי.
"לאן אתה כל כך ממהר?" לארי שאל בחיוך ממזרי והמשיך לזרוק ולתפוס את האבן שבידו.
אני סוקר את הסביבה שלי. אף נפש חיה לא נראית בסביבה. האווירה שהם משרים גורמת לכל השרירים שלי להיות דרוכים.
אני מכין את עצמי לצורך להגן על עצמי. אמנם יש להם יתרון של רוב, אבל אני מסוגל להתגבר על זה.
"אפשר לעבור? אני צריך ללכת." המבט שלי חתום ונעול ואני לא משחרר לעברם פיסה של רגש. הם ירגישו בזה וינצלו את זה.
"חבל, רק עכשיו התחלנו," הוא אמר והתקרב אליי.
"אני צריך ללכת." הטון שלי הפך להיות עצבני יותר ועברתי דרכו מה שגרם לי לחבוט כתפו. לפתע נשלכה אליי יד חזקה שתפסה בזרועי. הרגשתי שאם ילחץ עוד קצת הוא ישבור לי את הזרוע.
לואי משך אותי לאחור חזק כל כך שעפתי ונפלתי על הרצפה.
"מה אתם רוצים?" נעמדתי באיטיות. אני צריך להיות זהיר יותר ועם אינסטינקטים מהירים יותר משלהם. הם חזקים יותר ממה שחשבתי שיהיו אז אני צריך לעבור להיות חכם ומהיר יותר מהם.
"מה אנחנו רוצים?" לארי חזר אחרי דבריי. "מה אנחנו רוצים בעצם לואי?" הם משחקים איתי והסבלנות שלי מהלכת על חוט דק שעלול להיקרע.
"מה שאנחנו רוצים זה די פשוט לא?" לואי אומר ומביט בלארי. "אנחנו רוצים שתעיף את העיניים החמדניות האלו שלך מליאן." לא הבנתי איך ליאן קשורה לשניים האלו. היא נראית בחורה כל כך עדינה אין סיכוי שהיא יוצאת או קשורה לאחד מהבהמות האלו.
אני מגלגל את עיניי "אני וליאן עושים עבודה ביחד." אני נושף בבוז על המחשבה. מה אנחנו בכיתה ו'? כל בן ובת שעושים עבודה הם בקטע?
"אתה יודע איך זה מתחיל. עבודה, נפגשים בספריה, אחר כך יושבים אצלה בבית, על המיטה, מתנשקים." הוא מניח יד על כתפי ואני מסדיר את הנשימה המהירה שלי. אני מתאפק לא להתפרץ עליו. "זה לא מתאים לנו."
העפתי מעליי את ידיו. "תן לי לעבור." אני כבר לא יכול להחזיק את עצמי בשקט.
"אמרתי לך שהדרך הנעימה לא תעבוד עליו." גם לואי התרגז לא פחות ממני. משחקי אגו לעולם לא מביאים למצב טוב.
הוא תפס אותי מהצוואר, הרים אותי והצמיד אותי אל הלוח מודעות שהיה בפינה.
הייתי מופתע מהכוח הכמעט לא הגיוני שיש לו בידיים.
אני מתחיל להאדים ולחרחר.
לארי לקח את האבן ששיחק איתה וניפץ איתה את המנורה שהייתה על ידו. מהעוצמה שהאבן נזרקה חלק מהמנורה נפל על הרצפה.
כעת הרחוב חשך לגמרי מלבד הירח הגדול שהאיר מעט את הרחוב.
ניצלתי את ההזדמנות הזו ובמהירות הכנסתי אגרוף אל פניו של לואי כדי להשתחרר.
הוא החזיק את הלחי שלו כשהוא מתנשף. "הבן זונה יודע להרביץ."
אני מכין את עצמי להמשיך להגן על עצמי. הפנים שלו מופנות לרצפה ואני רואה אותו מרים אותן באיטיות.
העיניים שלו שהיו בהירות עד עכשיו פתאום נהפכו לחשוכות וזהרו.
הוא מחייך אליי חיוך מעושה כששתי ניביו התארכו והפכו למחודדות.
פניו נהיו חיוורות וסדוקות.
הבטתי בו המום. מעולם לא ראיתי דבר כזה. לא הצלחתי לזוז מההלם.
למרות החושך יכולתי לראות את המבט האחוז טירוף שלו בי.
לא הספקתי לקלוט מה קורה סביבי והוא השליך אגרוף חסרה אל פניי.
באותו רגע הרגשתי שהפנים שלי יוצאות מהמקום.
הוא תפס את ראשי וחבט אותו בלוח המודעות שהיה שם.
הכל מתחיל להסתובב מסביבי ואני לא מצליח לפקס את המבט שלי.
אני מרגיש את הדם מהראש שלי זולג במורד הצוואר.
הוא זורק את הגוף שלי על הרצפה ולארי מתקרב אליי, כשהוא תופס את פניי, מוודא שאני עוד בהכרה.
הוא תופס אותי מקצוות החולצה ומרים אותי לעמידה.
"אני תמיד מעדיף לשתות מנשים," הוא מחזיק אותי מהצוואר. "אבל אתה לא משאיר לי ברירה." הוא מתקרב אליי ונושך את צווארי.
ניסיתי בכוחות קלושים להדוף אותו ממני אך ללא כל הצלחה.
המכה שקיבלתי בראש הייתה חזקה מדיי ואני מרגיש איך המערכות בגוף שלי נכבות אחת אחר השנייה.
אני מרגיש שככל שהוא נושך אותי יותר חזק ככה אני יותר מאבד את השליטה על הרגליים שלי. אני נחלש יותר ויותר ואני מרגיש כאילו הוא שואב ממני את הכוחות שלי. אני מסתחרר, מאבד שיווי משקל וצונח על הרצפה באפיסת כוחות. הראש שלי שוב נחבט ברצפה ומה שאני רואה כרגע במטושטש זה את הרגליים שלהם.
אני מרגיש את הבגדים שלי נרטבים מהדם שלי. אני יודע שאני עומד למות עכשיו.
"כל זה בשביל זאין. היית מאמין?" אני שומע במעומעם את קולו של לואי מעליי.
"כדי שהיא תהיה שלו אנחנו צריכים להתחיל להסיר איומים."
לארי מדלג מעל גופי וברגע הזה הכל חשך סביבי. אני מאבד הכרה.
–
~נקודת מבט ליאן (לי) ברנס~
נכנסתי לספרייה, התיישבתי על יד השולחן וחיכיתי לליאם.
הספרייה הייתה ריקה לגמרי. אף אחד לא היה כאן חוץ ממני והספרניות.
כל כך תסכל אותי שמקום שהיה כל כך תוסס ומלא חיים בילדותי הפך להיות מקום שומם ומנוכר.
אמא שלי תמיד נהגה לומר שברגע שהספרים יאבדו מהחיים שלנו- אנחנו נאבד כל צלם אנוש ולכן את כל ילדותי ואפילו עד עכשיו אני מעשירה את הידע שלי באמצעות ספרים.
אני מאמינה מאוד במה שההורים שלי אומרים, בייחוד אמא, בניגוד אליי, אני אהיה ממש מופתעת אם אשטון יודע מה זה ספר.
אשטון החוכמה שלו מתבטאת בדברים אחרים. הוא כריזמטי, יודע איך לדבר, איך לסחוף אנשים, יש לו אינטליגנציה רגשית מאוד גבוהה אבל זה פחות מתבטא בידע.
הבטתי בשעון שעל פרק כף ידי.
השעה הייתה 18:20.
ליאם עשה לי רושם של בחור רציני. קצת הופתעתי שככה הוא מאחר.
כשהשעה הייתה כבר 18:30 התחלתי לארוז את החפצים שלי ולחזור הביתה.
אין דבר שיותר מעצבן אותי מזה שאנשים מזלזלים בזמן שלי.
פתחתי את דלת הכניסה של הספרייה בכעס ומולי הגיע בריצה ליאם.
הוא נעצר מולי כשהוא נשען על ברכיו, מתנשף.
שילבתי את ידיי בכעס. מעניין מה יהיה התירוץ שלו לאיחור המוגזם.
"אני מצטער.. פשו-" הוא אמר בין נשימה לנשימה.
"פשוט זלזלת בזמן שלי." רטנתי. "זה בין הדברים היחידים שיאני לא יכולה לסבול באנשים." הוא הרים את ראשו ואני פערתי זוג עיניים ואת פי לרווחה.
הייתי בהלם ממראהו.
על הלחי שלו יש סימנים אדומים נראה שפניו נגררו על הרצפה.
שובל דם יבש יוצא מאפו ובמורד גרונו.
הבטתי על צווארו, בצד ימין היה לו סימן אדום בוהק, עם שני חורים ודם זרם משם. בקושי יכולתי להביט בפניו מרוב שהן חבולות. מישהו התעלל בהן קשות.
"מה קרה לך לעזאזל?!" הייתי מבוהלת כל כך. התפלאתי איך הוא עומד על הרגליים אחרי חבלות כאלו.
"א..אני לא זוכר בדיוק. הרביצו לי ואני חושב שאיבדתי את ההכרה." הוא שפשף את האזור הפצוע. הזזתי את ידו, שלא יגרום לעצמו עוד נזק.
אני לא מצליחה להוציא מילה מהפה שלי.
אתה עומד מולי כאן אחרי שהרביצו לך מכות עד שאיבדת הכרה? משהו הזוי קורה כאן.
"רגע, קודם כל בוא תשב." אני מתאפסת על עצמי ועזרתי לו להתיישב על הספסל שמחוץ לספריה. "למי להתקשר?" שאלתי כשהוצאתי את הנייד מכיסי.
"זה בסדר. לא צריך להתקשר." הוא לקח ממני את המכשיר. "בואי נתחיל לעבוד."
"אתה צוחק עליי נכון? אתה בקושי עומד על הרגליים." חטפתי חזרה את הנייד שלי מידו.
"ליאן, בבקשה, אל תתקשרי לאף אחד. אני באמת בסדר." הוא היה נראה מפוחד אז לא רציתי לדחוק בו עוד.
"אתה לא יכול להישאר במצב הזה ליאם," אני מסתכלת אל תוך עיניו, מנסה לחפש טיפת הגיון בהן. "לפחות תבוא אליי הביתה, אני גרה ממש קרוב. תן לי לטפל בך. בבקשה." הוא מהסס לרגע. הבנתי שהוא לא אוהב את הרעיון.
אחרי כמה רגעים של שקט שבהן הוא בוחן את ההצעה שלי הוא מהנהן.
עזרתי לו לקום ויצאנו אל הרחוב כשאני סוחבת אותו מעט ועוזרת לו ללכת.
"למה אתה לא רוצה להתקשר לאף אחד? להורים שלך לפחות," פלטתי את השאלה בסקרנות. אני מביטה בפניו ומבינה שחציתי תחום שלא הייתי אמורה להגיע אליו. דקרתי נקודה רגישה. הוא מתחיל לגמגם תשובה וניסיתי לעצור את המבוכה. "אתה לא חייב להגיד לי. אני מצטערת. לפעמים אני יכולה להיות חסרת טקט."
"פ..פשוט אבא שלי לא יקבל את זה טוב." הוא מלמל. "מספיק הוא לא אוהב את זה שאני מתאגרף." הוא משפיל את מבטו כאילו יודע שאם אראה את פניו אגלה את האמת.
"אתה מתאגרף?" שאלתי מופתעת. אומנם הגוף שלו נראה כמו גוף של מישהו שעוסק בספורט, אבל לא תיארתי לעצמי שזה סוג הספורט. הוא נראה כל כך עדין.
"התחלתי לפני כמה שנים כדי להגן על עצמי מכמה אנשים. מסתבר שזה לא כל כך עבד." הוא צחקק במבוכה. הוא עדיין מנסה לשדר לי שהכל בסדר איתו. "בכל אופן, הוא יחשוב שהמכות האלו זה מהאגרוף ויכריח אותי להפסיק ואני לא יכול לתת לזה לקרות." הוא אומר במהירות.
"אתה יודע שזה לא הולך להיעלם לך מהפרצוף בקרוב?" הצבעתי על פניו. נדמה לי שאין לו מושג אפילו איך הפנים שלו נראות. "למה שלא תסביר לאבא שלך מה שבאמת קרה? זה לא יעבוד?" שאלתי נזהרת במילותיי לא לדרוך על נקודה רגישה כלשהי. אני יודעת שלא לכולם יש מערכות יחסים בריאות עם ההורים שלהם.
"אבא שלי הוא לא ממש מהטיפוסים שאפשר להסביר להם דברים." קולו נחלש לאט לאט. "הוא פשוט רוב הזמן לא פיכח." הוא מלמל כל כך בשקט עד שבקושי שמעתי.
"אז בגלל זה למדת אגרוף?" הרגשתי שהסיבה האמתית יושבת על נקודה אחרת. הוא הבין מהמבט שלי שקלטתי מה הסיפור.
"את אף פעם לא יודעת מאיפה זה יגיע. זה יכול להיות יום רגוע ויום אחר כך אני צריך לדעת להגן על עצמי. כל הדברים האלו שורטים אותך וצריך גם לפרוק אגרסיות ומתח בדרך כלשהי." הוא מושך בכתפיו ושותק.
הרגשתי שהנושא הזה קצת מכביד עליו ומעמיד אותו במקום שלא נוח לו אז בחרתי להניח לו עם זה.
פתחתי את דלת הבית.
אבא ואמא היו בערב התרמה של העיירה ואשטון כרגיל נעול בחדר. גם אם מטאור ינחת בשטח הבית הוא לא ירגיש. השטח היה פנוי.
הובלתי אותו אל המטבח ועזרתי לו לשבת על הכיסא.
"אני מקווה שאתה בסדר עם אפונה קפואה." צחקקתי והושטתי לו את החבילה. הוא הצמיד אותה ללחי שלו ועל הרקה.
העיניים שלו משוטטות מסביבו, הוא בוחן את הבית. "לא דמיינתי את הבית שלך ככה," כשפניו נפגשו בפניי הוא חזר בו. "מצטער. כנראה שלא רק את חסרת טקט." הוא צחקק במבוכה.
"זה בסדר. אני יודעת כבר שמה שמעניין את כל בית הספר מאז שהגעתי זה חשבון הבנק של אבא שלי." גלגלתי את עיניי ונאנחתי קלות. "אנחנו אנשים צנועים. לא מרגישים צורך להתפאר ולהראות לכולם את מה שיש לנו." התיישבתי על ידו.
"עוד מעט זה ירד מהכותרות. אל תדאגי."
ליאם השרה עליי אווירה טובה ונעימה, כמעט כמו זו שיש לי עם נייל אבל שונה. אני מרגישה מאוד בנוח איתו השיחה בינינו קולחת, כאילו אנחנו מכירים כבר הרבה זמן.
הוא דומה לי כל כך, מה שמאוד לא נפוץ בבית הספר הזה.
"אז מי עשה לך את זה ליאם?" הזזתי את ראשו כדי לראות את מה שקרה לו בצוואר. מבטי הפך להיות מבט מלא חמלה כשבחנתי שוב את הפצע שנגרם לו. פצע משונה. לא דקירות סכין, לא חבטות, לא שריטות- שתי נקודות אדומות מדממות.
"שניים מבית הספר, התלמידים החדשים." הוא צמצם את עיניו כדי לנסות להיזכר בשמם. "לואי ולארי."
"איך כבר הספקת להסתכסך עם התלמידים החדשים?" הם פחות משבוע נמצאים בבית הספר, איך הספיקו כבר לגבש עמדה מול ליאם?
"האמת שלא עשיתי משהו רציני. הבעיה היחידה היא שקבעתי איתך לעשות עבודה. איך את קשורה אליהם באמת?" הוא מביט בי, בוחן את הבעתי.
"מה? מה זאת אומרת? אני לא מכירה אותם אפילו." הבטתי בו מבולבלת. לא הצלחתי להבין איך אני קשורה לסיפור.
"מסתבר שזה מפריע לחבר שלהם, זאין מאליק."
הלסת שלי נשמטה מההלם. "זאין?!" הרגשתי את הכעס עולה במעלה גופי. בבקשה שאני לא אשמע את מה שאני חושבת.
"שמעתי אותם אומרים משהו על זה שאת שלו והם מסירים איומים, כלומר אני." מצמצתי כמה פעמים כדי לוודא שאני לא הוזה ושמעתי נכון.
הוא שלח אותם להרביץ לליאם כי הוא עושה איתי עבודה. לא ייאמן כמה הבחור הזה פשוט מסוכן ולא יציב. זה התחיל בריי, המשיך לליאם. יש לו אובססיה מטורפת שחייבת להסתיים.
"איך את קשורה אל זאין בכלל?"
"אני לא."
זאין עומד להתחרט על מה שעשה.