Dark Blood #פרק 13 – הסוד הקטן.

~נקודת מבט בריג'ט בראון~
בכיתה שנכנסתי אליה היו רק חמישה תלמידים. השאר אמורים להיות בשיעור ספורט כרגע. התלמידים שהבריזו ישבו סביב שולחן אחד ודיברו, בכלל לא הבחינו שנכנסתי, אבל לא אותם חיפשתי.
חיפשתי את זאין.
אתמול אני גיליתי את קלף המיקוח שלי מולו.
הקשר שלי עם זאין ידע עליות וירידות בשנתיים האחרונות אנחנו יודעים רק ירידות. הייתי קוראת לזה אפילו התרסקות.
זה מוזר שאחרי כל מה שעברתי איתו אני לא מצליחה להמשיך הלאה.
לראות אותו רודף אחרי ליאן מוציא אותי מאיזון.
איך בכלל הוא מעלה על דעתו שהיא רלוונטית בשבילו?
מה קסום כל כך בבחורה ההזויה הזו שהיא מסובבת גם את זאין וגם את ריי מבלי שהיא יודעת בכלל?
המחשבה הזו שזאין לא מעוניין בי יותר, לא מסתכל עליי יותר יכולה לחרפן אותי.
מה שראיתי אתמול זה נכס. זו ההזדמנות אולי היחידה שלי להחזיר את זאין אליי.
חקרתי כל הלילה, בלי הפסקה על מה שראיתי.
הזוי כמה שזה אמיתי.
ראיתי אותו יושב בקצה הכיתה עם אוזניות לאוזניו.
התקרבתי אליו ונעמדתי מולו.
קראתי בשמו אך הוא לא הגיב.
אני יודעת שהוא הבחין בנוכחותי אבל הוא בוחר להתעלם.
התכופפתי אליו, השענתי את גופי על השולחן והורדתי את האוזניות מאוזניו "אתה נהנה לשחק אותה קשה איתי?" האצבע שלי עוברת על הלחי המחוספסת מזיפים שלו. גם כשהגוף שלו מחוספס זה נעים לי למגע.
"מה את רוצה?" הוא מביט בי במבט נגעל ומזיז אץ ראשו ממני.
אין לו מושג כמה אני אוהבת את זה שהוא קשה איתי.
"אני רוצה להציע לך משהו."
"לא מעוניין." הוא החזיר את האוזניות לאוזנו.
"אני במקומך לא הייתי מוותרת על ההצעה." אני קמה ומתרחקת ממנו. כשהגב שלי מופנה אליו החיוך הערמומי שלי נפרש על פניי "אבל אם ככה אתה רוצה, כנראה שההצעה שלי תהפוך לבעיה שלך." ידעתי שהסקרנות תהרוג אותו.
ספרתי לאחור את השניות שלקח לו לתפוס את ידי ולעצור אותי מחוץ לכיתה.
"מה ההצעה שלך?" הוא מביט בי מלמעלה בזלזול.
"אני רוצה להציע לך את השתיקה שלי." אמרתי בחיוך מעושה.
אני חיה בשביל בניית המתח בסיפור.
"שתיקה שלך?" הוא מרים גבה. הוא בטח תוהה לעצמו מה יש לו לעשות עם זה. אין לו מושג אפילו מה הוא יזדקק לה.
"אני אגלה לך שראיתי את הדיאלוג הקטנטן שלך עם ליאן אתמול." אמרתי "ראיתי את 'בעיית השליטה בעצבים הקטנה שיש לך' אחרי שליאן הלכה." כשאמרתי את זה ניסיתי לבדוק על פניו את התגובה שלו, אבל מבטו היה חתום ונעול. הוא לא הניד שריר. הוא רק המשיך להביט בי במבט מזלזל ועשה את עצמו לא מבין למה אני מתכוונת.
הבנתי שהוא צריך הוכחה כדי שאצליח לשבור אותו ולהלחיץ אותו.
הושטתי לו את הנייד שלי והראתי לו את התמונה שלו עם הניבים.
הוא הפך לאדום בין רגע.
הוא הרים את ידו על מנת לנפץ לי את הנייד על הרצפה, אך תפסתי בזרועו לפני שהספיק.
"לפני שאתה שובר לי את זה, יש לי עותקים."
מה אתה חושב? שאני לא כמה צעדים לפנייך?
"תני לי סיבה אחת לא להרוג אותך." הוא חרק את שיניו והוא תפס את ידי בחוזקה.
"א. אם היית רוצה להרוג אותי ככל הנראה שהיית עושה את זה כבר מזמן. ב. בעוד כשלוש דקות כל התלמידים יצאו להפסקה מוקדם מהרגיל כי מישהו סידר את המערכת צלצולים לטובתו. לא זירת רצח מומלצת במיוחד." אמרתי בחיוך מעושה. "ושלחתי את התמונה הזו בהודעה מתוזמנת לעורך הראשי של עיתון של בית הספר. אני בטוחה שהוא ישמח לשים את התמונה הזו בשער. נחש מי היחידה שיכולה למחוק את ההודעה כי רק היא יודעת את הקוד? אז אם אתה רוצה להרוג אותי, נדמה לי שאתה צריך למהר." ידעתי שניצחתי ברגע הזה.
המבט שהוא מביט בי יכול לשרוף אותי אם הוא רוצה. הוא שחרר את ידי, לא מתאמץ כל כך לא להכאיב לי.
"מה יוצא לך מזה?" הוא שאל חסר סבלנות.
איך תול רגע ממצב שהוא אדיש הוא הפך ללחוץ ועצבני.
הוא ידע שהוא קצוב בזמן. תוך כדי שהוא מדבר איתי אני מוחקת את ההודעה.
"כל מה שאני רוצה זה אותך." העברתי יד עדינה בשיערו ולאחר מכן שיחקתי בקצוות השיער שלו. הוא עומד קפוא ללא כל תגובה מצד גופו. "תתרחק מליאן והסוד הקטן שלך יהיה שמור איתי לתמיד." נישקתי אותו.
הוא היה כמאובן. שפתיו לא זזו. הוא לא רצה בזה. אני מרגישה שהוא לא רוצה בזה, אבל אני רוצה אותו כל כך.
אני יודעת שזה מעוות, אני יודעת שזו לא הדרך אבל אני יודעת שהוא עוד יאהב אותי. הוא חייב לאהוב אותי.
הצלצול נשמע והתלמידים יצאו מהכיתות.
עכשיו אפשר לעבור לשלב השני בתוכנית.

~נקודת מבט ליאן (לי) ברנס~
"לשיעור הבא אבקש מכם להכין עבודה קצרה בת חמישה דפים על הבקרה על ביטוי גנים והנדסה גנטית. העבודה תעשה בזוגות. נייל עם מרי, רבקה עם נולן, אוגוסט עם קונול, ליאם עם ליאן, מלני עם ג'ורג'." גברת מורגן אמרה והעבירה דרך השורה הקדמית דפים. "אני מצפה לעבודה יסודית לא כמו זו שהגשתם בפעם הקודמ-" הצלצול קטע את דבריה. תוך שנייה כל הכיתה התנדפה מהחלל.
יצאתי גם אני במהירות לכיוון ניקול.
לפתע הרגשתי יד שנוגעת קלות בכתפי ועוצרת אותי בדרך. "היי, ליאן נכון?"
"כן?" לא הכרתי אותו. עיניו החומות קטנות וטובות. שיערו החום מושט הצידה בצורה מבולגנת-מסודרת כל כך.
"אממ.. אנחנו ביחד בעבודה בביולוגיה." הוא הסביר את פשר הדיבור שלו איתי. באמת שמתי לב שאפילו לא טרחתי לבדוק מי זה ליאם בכיתה. "חשבתי אם את רוצה שניפגש היום בספריה של בית הספר לשבת קצת על העבודה. עדיף שנסיים אותה כמה שיותר מוקדם." הוא אמר בביישנות. אני אוהבת מאוד את הגישה שלו. בחור שלא דוחה דברים קשה למצוא.
מרחוק נתפס בעיניי המראה של זאין ובריג'ט מתנשקים. מצוין, מין מצא את מינו. אידיוט עם כלבה. חשבתי על זה שאתמול התעצבן עליי שאני לא מוכנה לצאת איתו עוד פעם ותוך יום מצא לעצמו איך להתנחם.
"ליאן? שמעת אותי?" הוא הופיע פתאום בתוך טווח הראייה שלי והוציא אותי מהבהייה בזאין ובריג'ט.
"כ..כן. מתי מתאים לך?" שאלתי בחיוך וניסיתי להסיט את מחשבתי מהם.
הכרחתי את עצמי להסתכל בעיניו ולא להוריד את עיניי ממנו אבל פשוט לא הצלחתי. העיניים כל הזמן סטו לי מהדרך ופנו אליהם.
כמה זמן הם מסוגלים לעצור את הנשימה? חשבתי לעצמי בזלזול מסוים.
"18:00 זה מתאים לך?" הוא כיווץ את גבותיו בבלבול והביט לאחור כדי לנסות להבין במה אני בוהה ומה מסיט את דעתי.
"18:00? מעולה, נתראה!" אמרתי במהירות והסתלקתי משם.
המחשבות על מה שראיתי העסיקו את מוחי יותר מדיי וזה הטריד אותי, אז החלטתי פשוט לברוח משם.
חבל שזה כל כך לא מנומס.
עכשיו הוא בטח חושב שאני איזה הזויה. רושם ראשוני מצוין ליאן. כל הכבוד לך.
אבל לפחות עכשיו ירדה לי טרדה אחת. זאין לא יכריח ויציק לי יותר בעניין היציאה החוזרת שהוא רוצה לעשות וכעת נותרה לי רק טרדה אחת- בריג'ט.