סיפור חמוד לכבוד חנוכה :)

"בוקר טוב מנגוסטיוס" קולו העבה של מתתיהו המכבי העיר אותי משנתי העמוקה.
פתחתי את עיניי במאמץ. הייתי שכוב על הכרית הלבנבנה שלי, הכרית הנוחה והיפה שלי.
מתתיהו הרים אותי בידיו החסונות והלך איתי לעבר הרפת שנצבה באמצע במרכז מודיעין שהייתה אז קטנטנה.
הוא פתח את גדר העץ ברגלו בזהירות ונכנס אל תוך הרפת שריח דיי מגעיל שרה בה.
הוא לקח דלי ברזל אפרפר וניגש למלאכתו, לחלוב את הפרה שנראתה לו הכי עשירה בחלב.
לאחר כרבע שעה הדלי היה גדוש בחלב בקר צחור ונקי.
מתתיהו מזג מעט חלב לכוס הזכוכית הבוהקת ומעט חלב לקערת האוכל שניצבה לידי, על הרצפה.
"מיאווווו" יללתי בתענוג כשמתתיהו שפך את כל החלב שנשאר בדלי אל תוך קערת האוכל שלי, ומיד התחלתי לזלול בתיאבון.
טוב, אז אני מנגוסטיוס, החתול השחור של מתתיהו המכבי.
מאז שהייתי גור קטן גרתי אצל מתתיהו, הוא מצא אותי ברחוב לפני 4 שנים, כשהייתי גור פיצי.
טוב אז בואו נלך קצת קדימה בסיפור, חודשיים קדימה, ליום שבו עברתי לגור אצל יהודה המכבי.
זה היה כמו כל בוקר רגיל, פתחתי את עיניי הצהובות והופתעתי לגלות שמתתיהו לא רוכן מעל הכרית שלי ומעיר אותי.
התחלתי להסתובב בצריפנו בחשדנות כשלפתע נתקלתי במישהו.
הוא היה גבה קומה, שיערו שחור כפחם, עיניו חומות ואגוזיות (זה בדיוק בצבע של פקאן! יאםםם)
נרתעתי מהאיש שלא היה מוכר לי כלל.
"אל תפחד, אני בנו של מתתיהו, אני יהודה המכבי" קולו הצלול פעם באוזניי.
הלוואי שיכולתי להבין אותו, אני לא חתול קסם (אני מדבר בשפה החתולית בלבד שכוללת 3 מילים: מיאווו, גרר ויאםםםם).
האיש המוזר הרים אותי בדיוק כמו שמתתיהו מרים אותי וליטף אותי בצוואר, כמובן שגרגרתי בהנאה מרובה, התחככתי בו והוא חייך חיוך שבע רצון.
הוא מלמל משהו בסגנון "בלה בלה בלה בלה, בלה בלה" והלך איתי לעבר צריף גדול וקרוב מאוד לצריפו של מתתיהו.
על דלת העץ הכבדה התנוסס שלט קטן שעליו חרות באותיות יווניות ברורות "כאן גר בכיף יהודה המכבי"
הוא פתח את הדלת בחריקה וישר נמשכו עיניי לדבר סגלגל שנח בפינת הבית.
ישר קפצתי מידיו של יהודה וגיליתי את הדבר הכי מדהים בעולמו של חתול כמוני, כרית סגלגלה שהייתה אפילו יותר נוחה מהכרית הלבנה שלי בביתו של מתתיהו!
טוב, אני מנחש שאני אוכל להישאר פה קצת זמן אם יש לי את הכרית הסגולה הזאת.
זה בטח לא מעניין אותכם לשמוע איך ביליתי עם הכרית יום ולילה אז בוא נעבור לחלק המעניין באמת של הסיפור, החלק של עיצום המרד בין אנטיוכוס למכבים.
באותה תקופה שלט אנטיוכוס בארץ ישראל, אנטיוכוס הטיל גזירות קשות על היהודים: הוא הכריח אותם להתייוון ואסר עליהם להאמין בה'.
החשמונאים, הלא יהודה ומתתיהו חלק מהם, התנגדו לגזירות המרות של אנטיוכוס.
התפתח מרד בין החשמונאים והיוונים.
היוונים הרסו את בית המקדש.
אני גיליתי את זה כשהסתובבתי לי עד שהגעתי לבית המקדש, הוא היה נראה מקום נוח למנוחה אז נכנסתי.
ברגע שפתחתי את הדלת ראיתי את הדבר המרשע שעשו היוונים לבית המקדש, הם החריבו אותו, שברו את הכדים, הרסו את הכל.
מיד רצתי לביתו של יהודה שהיה כבר דיי הבית שלי (אין לי מושג לאן נעלם מתתיהו כל הזמן הזה) ומשכתי אותו לעבר בית המקדש.
"אוי לא! מה נעשה עכשיו?" בכה יהודה כשראה את בית המקדש, הוא קרע על רצפת בית המקדש ומירר בבכי.
לאחר כמה דקות כל החשמונאים הגיעו אל בית המקדש ומיררו בבכי יחד עם יהודה המכבי, מה הם יעשו עכשיו?
אחרי יום קשה של מאמצים של סידור בית המקדש ללא הצלחה אני ויהודה חזרנו מאוכזבים הביתה.
שכבתי על הכרית הסגלגלה, הייתי עייף אבל לא הצלחתי לעצום עין.
לבסוף, מאוחר בלילה, החלטתי שטיול בחוץ ירגיע אותי מעט.
סחבתי את עצמי החוצה, האוויר הקריר של הלילה בידר את פרוותי השחורה.
יצאתי ממודיעין, הלכתי למקום שלא הלכתי אליו אף פעם.
הלכתי למערה שכל חתולי הרחוב מספרים עליה, המערה שרק חתול מיוחד שהוא לא גדול מדי ולא קטן מדי יוכל להיכנס למערה ולהוציא את האוצר שחבוי בה.
המערה הייתה מנהרה קטנה בתוך סלע חום גדול.
נשמתי נשימה עמוקה וניסיתי להיכנס לתוך המערה, ידעתי שמספיק שאני יהיה גדול במיליגרם אחד אני אתקע במערה הזאת לנצח.
משכתי ומשכתי את גופי לתוך המערה, כשלפתע, אבן חדה ומעצבנת שנחה בדרכי קרעה חלק קטן מפרוותי.
יללתי בכאב, אבל אזרתי אמץ והצלחתי להיכנס סוף סוף למערה ללא שום פגע נוסף.
במערה שכבו להם 8 כדי חרסינה מעוטרים ויפהפיים, לקחתי בכפותיי את אחד כדים, זה בטח חלב.
החלטתי לסחוב אותו למקום בו אוכל להתענג עליו, וכשייגמר אבוא לקחת עוד כד.
סחבתי את הכד החוצה מהמערה הצרה והתחלתי ללכת חזרה לעבר מודיעין.
הכד היה כבד מאוד, לא יכולתי להחזיק בו יותר.
הייתי חייב להניח אותו איפשהו.
המקום הראשון שראיתי היה בית המקדש, גררתי את הכד המעוטר לתוך בית המקדש והחבאתי אותו בפינה נסתרת ששם חתולים לא יוכלו לאכול לי מהחלב.
פתחתי את מכסה הכד בהפתעה גדולה, נו באמת…
שמן טהור וצהבהב נח בכד ברוגע, מי מחביא שמן במערה שרק חתולים יכולים להיכנס אליה?! נו באמת!
מאוכזב, עזבתי את כד השמן יתום בפינה וחזרתי לביתי סוף כל סוף כדי לחטוף תנומה מהירה לפני הבוקר.
בבוקר, אני ויהודה הלכנו לבית המקדש, יהודה דיבר עם כמה מהחשמונאים שהגיעו מוקדם יותר והסביר להם שצריך למצוא משהו.
יהודה והחשמונאים החלו לחפש ברחבי בית המקדש.
חיכיתי בשעמום כשלפתע קריאת שמחה הקפיצה אותי ממקומי.
יהודה לקח את כד השמן שסחבתי אתמול והרים אותו גבוה בידיו, כל החשמונאים זינקו עליו בחיבוק.
לא ידעתי ששמן כל כך עוזר להם.
הם הדליקו ביחד את המנורה כשעיניהם דומעות מהתרגשות.
כל לילה במשך 7 הימים הבאים הייתי מוציא כד חדש מהמערה ומניח אותו בדיוק במקומו של הכד הקודם, רק כדי לרצות את בעליי.
"חתול טוב מנגוסטיוס" אמר יהודה כשחיוך מרוח על פניו.
שמונה ימים השמן שהבאתי הספיק למנורה וכל החשמונאים צהלו ושמחו.
רציתי לשמוח איתם רק משהו אחד הטריד אותי.
קפצתי מידיו של יהודה והלכתי לחתול הרחוב הזקן שגר בפח מספר 38.
"איפה מתתיהו המכבי?" שאלתי את השאלה שהטרידה אותי זמן רב.
תשובתו הקשה הייתה מפתיעה במיוחד. "הוא נפטר, ממזמן" החתול אמר.
"באמת?!" אמרתי בפליאה מופרזת.
"ממזמן" חזר החתול.
"מנגוסטיוס, בלה בלה בלה חלב!" שמעתי את צעקתו של יהודה קורא לי.
טוב, אולי לפחות יש משהו טעים בכל הסיפור הזה.