adolldoesnthavefeelings
קשה לי להעביר את כל המידע שאני מנסה לדחוף כאן XD

ברק סגול 3

adolldoesnthavefeelings 16/12/2014 747 צפיות אין תגובות
קשה לי להעביר את כל המידע שאני מנסה לדחוף כאן XD

הנסיעה עברה בדממה. ג'ייק ואני דיברנו לרגע על זה שלא הספקנו לראות את צ'ארלי , ועל החששות לגבי הלהקה והסיכוי שהנשים ישובו "הן לא יחזרו" מלמל אדם כל כך בשקט שכמעט לא שמעתי אותו. ג'ייק ירה בו מבט רצחני מסיבה שלא הבנתי והדממה חזרה יחד עם אווירה מעיקה. דילן שם מוזיקה בניסיון נואש לשנות את המצב, זה עבד. הילדה התחילה לזמזם את השיר שנוגן ברדיו והבחורה התחילה לשיר בשקט "אמיליה" אמר אדם בחדות מפתיע והנערה השתתקה וחייכה אליו חיוך מבויש. אחרי פרק זמן שנדמה כנצח הגענו הביתה. הובלתי את החבורה במעלה המדרגות "ברוכים הבאים לבית משפחת קאלן" אמרתי בחיוך והובלתי אותם פנימה. רוז ואמט ישבו בסלון מול הטלוויזיה אבל הם היו עסוקים בדברים אחרים. "רוז אמט אתם יכולים לקרוא לכולם?" קראתי אליהם , לקח להם מספר שניות להתאפס ואז הם הביטו בי מזועזעים. לקח לי רגע להבין את הזעזוע שלהם. פעימות לב הדהדו מגופם של הארבעה. פעימות לב דומות לשלי. "זה סיפור ארוך" הבטחתי להם ושמתי לב שאדם חייך בזויות פיו " תקראו לכולם" המשכתי. הובלתי את הקבוצה הקטנה במעלה המדרגות אל הקומה השלישית ואל האולם המרכזי. לאסמה יש סגנון מובהק. וגם בחדר הזה כמו בבתים הקודמים חלק מהקירות היו חלונות אל הנוף שבחוץ. "אתם מוזמנים לשבת" אמרתי בחיוך והתיישבתי בראש השולחן גוררת את ג'ייקוב לצידי . אדם התיישב בקצה השני גם הוא בראש השולחן והביט בנו מהורהר. דילן התיישב לצד ג'ייק והנערה והנער התיישבו משני צדדיו של אדם. הילדה נשארה במקומה על גבו של הנער. כנראה הם לא בטחו בנו יותר משבטחנו בהם. המשפחה שלי נכנסה לחדר בזה אחר זה חוץ מסת' וליאה , שניהם נסעו לפני חודשיים לטיול מסביב לעולם -מתנת יומולדת מקארלייל ואסמה. הם אמורים לחזור עוד חודש בערך. אבא ואמא הביטו בי מודאגים – אבא בטח שמע מרחוק מה אנחנו חושבים על המצב ונראה ששניהם החליטו לשחק את המשחק שלי ולהתנהל ברוגע. אבא ירה מבט מודאג ומזועזע לצד השני של השולחן כשהם התיישבו לידי. לא הצלחתי להבין את המבט הזה. אבל אדם חייך , כאילו בניגוד אלי הוא הבין אותו. קארלייל ואסמה ובעקבותיהם אמט ,רוז ,אליס וג'ספר תפסו את המקומות הנותרים סביבנו. "נסי?" פתח קארלייל כרגיל מוביל את הדיון "אני וג'ייק נסענו לפורקס היום" אבא נעץ בג'ייק מבט כעוס , אופס , לא היינו אמורים לבקר שם בתדירות גבוהה מדי מהחשש שמישהו שאנחנו מכירים יראה אותנו. המשכתי במהירות מקווה שההמשך יגרום להם להתעלם מהעובדה הזאת "ביקרנו בשמורה קודם לבדוק מה קורה עם הלהקה. ובשלב כלשהו ..הותקפנו. אין לי דרך אחרת להגדיר את זה. שתי נשים צצו משום מקום עם חניתות מלחיצות והתחיל לשפד את הלהקה" כולם בהו בי המומים כשהשתתקתי ג'ייק תרם את חלקו " היו להן כנפיים. והן היו מהירות יותר וחזקות יותר מאיתנו. לא הצלחנו לגעת בהם בכלל. היה להן יתרון של גובה ומהירות והן כל הזמן פיזרו אותנו" הוא הניד בראשו כנראה משחזר בראשו את הקרב האבוד , תהיתי מה אבא שלי רואה בראשו וכמה גרועה יותר נראתה התמונה *מתוך* הקרב. "מה קרה אז?" שאל קארלייל במבט מודאג פניתי אליו והמשכתי "ואז הוא הופיע " הצבעתי על אדם " ואמר להן משהו , והן הלכו" כל המבטים הופנו אל אדם. ג'ייק נהם בשפתיים חשוקות "הוא קרא לה אמא " . אדם כבר לא חייך. "קוראים לי אדם קפולט וזאת היתה אמא שלי , הלנה קפולט." הוא נשען קדימה על שתי ידיו והמשיך "שאלת אותי קודם מה אני . אבל לא שאלת מה היא. מה הן. " הוא נראה מופתע כמו קודם "הן מחליפות צורה כמוכם ". ג'ייק ודילן נהמו באותו הרגע "על מה אתה מדבר? הן לא כמונו !" התיז דילן בזעם וג'ייק פנה לאבא "הוא משקר?" אבא הניד בראשו "אני לא יודע" כולם הסתכלו עליו המומים "הוא מוגן. הם כולם מוגנים מפני. אני לא שומע כלום מהצד שלהם". מעולם לא שמעתי על מגן שהיה יעיל מול כוחו של אבי חוץ מהמגן של אימי. "איזה סיבה יש לנו לשקר לכם?" ירה הנער שישב לצד אדם גוונים של גועל בקולו "דין" קרא לו אדם והוא השתתק. "אני מניח שיש לכם שאלות" אמר אדם לבסוף "אנסה לענות עליהן". דילן פתח בשאלה הראשונה "למה תקפתם אותנו?" הנער -דין – נהם "לא *אנחנו* תקפנו אתכם" אדם הניח יד על כתפו "דין" אמר שוב ודין נרגע. הילדה ירדה מגבו וטיפסה על הברכיים של אדם היא נעצה בנו מבט סקרני כשאדם ענה "הם לא רצו להסתכן בזה שהלהקה שלכם תגדל ותתחזק" הוא בחן את המבטים המבולבלים שלנו "הלנה משתייכת ללהקה הנקראת שאריה. הם שבט עתיק ששימר, קידש ושכלל את יכולת שינוי הצורה שנים על גבי שנים. הם אפילו ניסו דו קיום עם ערפדים-" הבחנתי שהנערה נרתעה כשהוא אמר את זה "ונכשלו. הם היו בטוחים שהם היחידים שניסו את זה אי פעם. עד שהם גילו אתכם. המחשבה שהצלחתם במקום שהם נכשלו הפחידה אותם והם החליטו להשמיד אתכם" דילן נהם שוב "איך אתה יודע אם אתה לא חלק מהם?" שאל בחשדנות ואדם נאנח "עקבנו אחריהם ". "למה עזרתם לנו?" שאלתי מהורהרת. מרגישה שיש יותר מדי חלקים בסיפור שאני לא מודעת אליהם. הם החליפו מבטים "השראיה הורגים כל מי ששונה מהם. הם עקבו אחריכם בחודש האחרון וכך גם אנחנו . בניגוד אליהם אנחנו מאמינים שלא כל מה ששונה רע. לא הצלחנו להחליט אם צריך לעזור לכם או לא. בסופו של דבר זאת היתה החלטה של רגע" השיב בכנות. "תודה לכם" אמר קארלייל בחיוך והאוירה בחדר השתנתה – תהיתי אם ג'ספר עזר לו או שהוא היה מוטרד מדי ממה ששמע. הילדה חייכה לפתע את אותו חיוך מהמם ותמים " אני קווין" הכריזה בקולה המתוק. כולנו חייכנו בתגובה ואדם חיבק אותו כשנשענה עליו " אלה אמיליה ודין " אמר והחווה לצדדיו. "אני קארלייל וזאת אשתי אסמה וילדי – דילן, ג'ייק , רנסמה , אדוארד , בלה , אליס, גספר, רוזלי ואמט " לא הופתעתי שהוא הציג אותנו כך ואפילו הכליל את דילן אבל דין הביט בנו מבולבל "אתם לא משפחה ביולוגית" קבע. החלטתי לענות לו "אני והורי -אדוארד ובלה -כן" עיניי השלושה התרחבו ורק קווין חייכה אלי "את גם בת תערובת", הם היו המומים מכדי להשתיק אותה. גם אני הייתי המומה. אנשים לא עלו על זה מהר כל כך, אפילו לא ערפדים או אנשי זאב. "גם?" שאלתי והפעם דין ניסה להשתיק אותה ולא הספיק "כולנו בני תערובת". זה הסביר את הטענה של אדם שזה סיפור ארוך. ואת פעימות הלב. "איך?" שאל אדם המום והביט בהורי "איך לא נהרגת?" פנה לאימי. אבא חשב מהר יותר מכולנו וחיבר את החתיכות שהם שחררו. "אתה בן תערובת. של מחליפת צורה וערפד" אמר המום , פניתי אליו "מה?" שאלתי מבולבלת "הוא אמר שהאישה שתקפה אתכם היא אימו ושהיא מחליפת צורה, וקווין אמרה שהם כולם בני תערובת. הוא גם אמר שהשבט שהם שייכים אליו ניסה דו קיום עם ערפדים. ילדים הם משהו בלתי נמנע. הוא מופתע שבלה שרדה כי הוא מכיר את תהליך ההריון ויודע שצריך גוף חזק -כמו של מחליפת צורה לדוגמה – כדי לשרוד אותו" החזרתי את מבטי לאדם ורוז פנתה אליו "הוא צודק?" שאלה ואדם חייך חיוך מריר "בערך". לא נראה שהוא עומד להמשיך "אנחנו מצטערים אם פגענו בך" אמר קארלייל אחרי רגע קורא משהו שלא הבחנתי בו באווירה , אדם טלטל את ראשו ונאנח שוב , קווין הביטה אליו והוא הסתכל בעיניה כשענה "אני סתם לא אוהב לדבר על זה. זה לא סוד או משהו, ומכיוון שאתם לא אויבים שלנו -" הוא הרים את מבטו וקרץ לי בשובבות " -אני מניח שאני יכול לספר לכם" הוא נע בכיסאו באי נוחות לרגע והמשיך "לא המשיכה הובילה ללידה שלי. אלה הסקרנות. מחליפי צורה וערפדים תמיד נרתעו אחד מהשני, בגלל הריח בין היתר, בגלל הסכנה הטמונה בלחיות יחד. השראיה אוהבים לבדוק גבולות. הם רצו לראות איזה מן צאצא יצא משילוב כזה. הם בחרו את בתו הבכורה של הצ'יף -הלנה , ואת אחד הערפדים העדינים יותר – מאבו והורו להם .. להביא ילד." מבטו המהורהר נדד לעבר החלון "ההריון היה התקופה הנוראית ביותר בהיסטוריית השבט. הלנה גססה , וכל ניסיון להרוג את העובר כשל. ברגע של זעם נוראי אחיה הרג את מאבו. הערפדים עזבו. מבינים שמסוכן מדי להישאר , הם לא רצו להשמיד את השבט.. הם ראו בהם מעין חיות מחמד , אני מניח. ולא באמת הפריע להם שאחד מהם מת. הלנה היתה נחושה להרוג את המפלצת אבל אחיה לא נתן לה להרוג את עצמה. כשהילד נולד הם הרגו אותו והשליכו אותו אל הנער. הלנה החלימה -הגנים של מחליפת צורה האיצו את התהליך" מבטו התחדד "הם לא לקחו בחשבון את החלק הערפדי בגנים שלי." קפאתי לרגע מבינה שהיה לו נוח יותר לספר את הסיפור שלו מהצד, מרחוק. תהיתי איך הייתי מרגישה אם הורי היו מנסים להרוג אותי. אני יודעת שהיה שלב שאבא שלי היה בעד הרעיון, התחלחלתי במחשבה מה היה קורה אם אמא שלי היתה נותנת לו יד חופשית. אדם המשיך והוציא אותי מהרהורי " התעוררתי ליד צרפת. ובמשך הרבה מאוד זמן ניסיתי למות" הוא חייך חיוך קטן "קשה מאוד להרוג אותנו". "תמשיך" לחשה אסמה "תמשיך עד החלק הטוב" הוא חייך אליה ועדינות חדשה בחיוכו "נשארתי בנהר, ניסיתי להטביע את עצמי , להרעיב את עצמי. הקשבתי לאנשים מרחוק במשך זמן רב ,מספיק זמן כדי ללמוד להבין מה הם אומרים- בדיעבד רק חודש בערך . הייתי חלש וראיתי את הסוף, חיכיתי לסוף. ואז יום אחד עברה נערה על גשר שצפתי מתחתיו -לפעמים נצנצתי בשמש ולא רציתי שיבחינו בי אז נשארתי בצילם של גשרים- היא התכופפה מעבר לגשר וקראה לי "מה אתה עושה?" שאלה אותי ועניתי לה שאני הולך למות "לא אתה לא,ראיתי אותך, אתה מיוחד" השיבה , לא הבחנתי שהיא מחזיקה בידה מטרייה עד שהוציאה את אצבעה מחוץ למעגל הצל שיצרה , היא נצנצה תחת אור השמש "כמוני" המשיכה בחיוך. היא הוציאה אותי מהמים ושכנע אותי תחת לחץ רב להצטרף אליה. גדלתי מהר. ותוך זמן קצר שיניתי סטטוס מ'אחיה הקטן' ל'בן זוגה'. היא שינתה את חיי" סיים כשנימה עצובה מתלווה לסוף דבריו. לפני שמישהו הספיק לשאול אותו דבר נוסף הוא זרק את הכדור אלינו "הסיפור שלכם צריך להיות מעניין יותר" . החלפנו מבטים לרגע ואז סיפרנו לו את הסיפור שלנו. כולל החלק של הלהקה.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
16 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך