ברק סגול 5

ג'ייק עדיין ישן כשהתעוררתי והתגנבתי מחוץ למיטה לכיוון המטבח , אני לא מסוגלת להתחיל את היום בלי קפה. לקח לי שנים להתרגל למאכלים אנושיים , למהירות אנושית ולעובדה שבני אדם הם פחות או יותר עיוורים. אבל אחרי כמה עשרות שנים – התפתחו לי הרגלים מעורבבים.
כיום אני חיה בעיקר על אוכל אנושי , פעם בחודש פחות או יותר אני יוצאת לצוד עם ההורים שלי אבל אם זה דם או שוקולד – אני סביר להניח אבחר בשוקולד. קארלייל ישב במטבח עם אדם , חייכתי כשראיתי שאדם אוחז כוס קפה – קארלייל ואסמה הם המארחים האידיאליים.
הכנתי גם לעצמי כוס והתיישבתי לידם , הם דיברו על דברים שקשורים לרפואה . כל מה שהבנתי מהשיחה זה שגם אדם עוסק ברפואה , קארלייל נראה המום יותר ויותר ככל שהשיחה התקדמה. "בוקר טוב" בירכה אמיליה ונכנסה למטבח היא נישקה את אדם על שפתיו לשניה והמשיכה לכיוון הקומקום. אוה , לא הבנתי שהם ביחד אתמול, פספסתי הרבה יותר מדי , הלם לא עושה לי טוב. אליס נכנסה למטבח עם ג'ז הוא נראה מודאג כשהם התיישבו לידנו , אדם פנה אליה בחיוך קטן "בוקר טוב" היא לא החזירה לו חיוך וענתה בנימה הכי קרירה ששמעתי ממנה אי פעם "אתה מוכן לענות לי על שאלה אחת לפחות?" מצחו התקמט והא נאנח והשיב "כן, ואני יודע מה את רוצה לשאול -" היא התפרצה לדבריו מתוסכלת "*ברור* שאתה יודע" קפאתי, הבחנתי שגם האחרים . "אליס" ג'ז הניח יד מרסנת על כתפה, אדם המשיך כאילו היא לא הפריעה מעולם "כן. אני יודע איך היכולת שלך עובדת, וכן אני יודע שאת לא יכולה לראות אותנו" מבטו הכחול ננעץ בעינייה בוער בכנות "אבל אנחנו לא האויבים שלכם אליס. אני מבין שקשה להאמין בזה, והלוואי שהיה לי איך להוכיח -" "יש לך איך" הפעם ג'ז נכנס לדבריו , אדם משך בכתפיו "אמרתי לכם, אענה על כל שאלה שאוכל לענות עליה" . "אוקי, בוא נחזור להתחלה . " היא וג'ז שינו תנוחה לתנוחה רגועה יותר ותוקפנית פחות "מה קרה בצרפת? מה קרה לנערה? " המבט של אדם התקדר ואמיליה התערבה "אתה לא חייב לספר להם עליה" פסקה נחרצות נועצת מבט מתעב באליס . "זה בסדר" הרגיע אותה ולקח את ידו בידה , הוא הסתכל על ידיהם כשדיבר "קראו לה אמברלי, זה לא היה שם נפוץ במיוחד, אפילו היום זה לא שם נפוץ במיוחד. היא בחרה אותו בעצמה. היתה לה יכולת מיוחדת במינה . אני בטוח שאתם מכירים את הסוגים של היכולות מכיוון שהמשפחה שלכם מלאה בהם. היכולת שלה היתה סוג של 'מגן' כמו של בלה אבל יותר דומה לשל רנטה – נסי הראתה לנו שפגשתם אותה פעם אז אתם יודעים על מה אני מדבר. כשהיא מותקפת היא יכלה להעלם ולהופיע במקום אחר – רק כמה מטרים לכל כיוון לא משהו חזק או יעיל במיוחד העולם שלנו.
אבל בעולם האנושי זה היה יעיל מאוד. היא יכלה להפעיל את היכולת שלה גם על אנשים וחפצים אחרים – רק דברים קטנים כמובן ולמרחקים ממש קצרים – אבל היכולת הזאת עזרה לה לגנוב. חייתי איתה שנים. היא היתה הבן אדם המוסרי ביותר שהכרתי. כמוני גם היא שנאה את המחשבה שהיא מפלצת. היא מצאה שלווה בפיתרון מיוחד במינו – היא היתה
צדה אנשים זקנים מאוד בלבד שגם ככה לא נשאר להם זמן רב לחיות או אנשים חולים מאוד, שהיו באותו מצב. וגם זה רק אחרי שהסבירה להם מי היא ולמה היא הולכת להרוג אותם" הוא הניד בראשו וחיוך קטנטן ריחף בזווית פיו "היא השתדלה לדאוג שהם ירוויחו מזה. הורישה סכום כסף לילדים שלהם , הבטיחה לשמור עליהם ועוד. בילינו שהמון בתי חולים
כדי למצוא אותם. בתי החולים של פעם לא היו דומים בכלל לבתי החולים של היום. תמיד היה רעש ובלאגן ויותר אנשים שצריכים עזרה מאנשים שיכולים לעזור. עם הזמן התחלנו להתנדב ולעבוד בבתי החולים שביקרנו בהם. בניגוד לאמברלי שנאתי לגנוב, העדפתי לעבוד בשביל הכסף. שכנעתי אותה בסופו של דבר להפסיק לגנוב כשלשנינו היו עבודות וחיינו מהם ברווחה. עברנו מדי כמה שנים , אבל שמרנו על אותו עיקרון. אמברלי היתה עובדת במקומות שונים מדי פעם – העבודה בבתי חולים הקשתה ממש על השליטה העצמית שלה – לי זה פחות הפריע בעיקר אחרי שגיליתי שאני יכול להתקיים על אוכל אנושי בלבד." הוא השתתק לכל כך הרבה זמן שחשבתי שהוא שינה את דעתו והחליט לא לספר לנו הכל , כשהוא המשיך היה קולו שקט ועצוב "שם פגשנו את ולריה. עבדנו בבית חולים קטן -יותר דומה למתחם למעשה- שלקח אליו רק ילדים במצב קשה. שנאתי את העבודה הזאת, הרפואה לא היתה מפותחת מספיק בתקופה ההיא ולא באמת היה מה לעשות חוץ מלהנעים את זמנם בדרך לסוף. העבודה הזאת הרסה את אמברלי , כל פעם שאחד הילדים הגיע אל סופו היא היתה שותקת שבועות ובוהה בדברים במבט אטום, היא סירבה לעזוב או להגיע ל..הסדר .. איתם. היא אהבה את הצוות ואת המטופלים הקטנים. אפילו את המבקרים. כל יום בלי יוצא מן הכלל היתה מגיעה ילדה לקומה שלנו, היא היתה בת 4 וקצת , בפירוש קטנה מכדי להיות במקום כזה. היא היתה יושבת כל יום לצד ילד אחר . משחקת איתם מספרת בדיחות ומקשיבה להם. אהבנו אותה. כל הצוות אהב אותה. אמברלי יותר מכולם." הוא הניח את מרפקיו על השולחן וטמן את פניו בידיו כך שקולו נעשה מעומעם "אני זוכר את היום שגילינו שהיא מטופלת ממוסד אחר. שזאת פשוט היתה הבריחה שלה מהגורל שמחכה לה. כשהיא לא הגיעה כמה ימים ברצף אמברלי יצאה לחפש אותה. היא הסתובבה שעות ברחובות ורחרחה. כשהיא מצאה אותה – גוססת במיטתה בבית חולים אחר – היא לא היססה לרגע. פחות משלושה ימים לאחר מכן ולריה היתה אחת מאיתנו." הוא הרים את מבטו אל גז' "אתם חייבים להבין שזה היה שנים לפני שנקבעו חוקים בנושא.
וולריה היתה בוגרת כל כך בגלל המחלה שלה. חיינו כמעט חמישה עשורים כך. ולריה אימצה את ה'דיאטה' של אמברלי והמשיכה בשיגרת הביקורים שלה – רק בבתי חולים שונים. עברנו בתדירות גבוהה יותר אחרי שולריה הצטרפה אלינו. הגענו לצפון. לא ידענו כלום על מה שקרה עם הילדים הערפדים באותה תקופה. לא ידענו כלום על החוקים של הוולטורי . לא ידענו , וכשידענו כבר לא היה מה לעשות. ולריה ואמברלי לא היו טובות מהיסוד. הן לעולם לא היו מפירות חוק בידיעה. ולריה הבינה למה הם רצו להרוג אותה. היא אפילו לא נלחמה. ובלעדיה אמברלי לא ראתה סיבה לקיומה. היא השביעה אותי לא לבוא איתה "הם רוצים רק את מי שיצר אותה איי , אני אלך לגיהנום בטוח אם תמות בגלל משהו שאני עשיתי." היא אמרה לי שהיא לא מתכננת לנקום אותה "אין לנו סיכוי מולם, היא לא היתה רוצה ששנינו נמות סתם" היא ניסתה לשכנע אותי לעזוב "תחזור הביתה , אולי אמא שלך עוד חיה, אולי תקבל תשובות". ואני סירבתי להקשיב לה אז היא הלכה וניצלה את היתרון היחיד שהיה לה עלי. העובדה שהייתי צריך לישון." אמיליה חיבקה אותו "בלי אמברלי וולריה לא ראיתי הרבה משמעות בקיום שלי. אחרי חודשים של התלבטויות אם לנקום אותן או להתאבד נכנעתי ועשיתי מה שהיא ביקשה ממני . חזרתי הביתה. " כולם שתקו כשהוא סיים – המטבח התמלא כשהוא דיבר ועכשיו עמדו וישבו שם כולם , אפילו ג'ייק התעורר. "אני מצטערת כל כך " לחשה אסמה והניחה יד מנחמת על כתפו של אדם, הוא חייך חיוך עצוב "זה בסדר, קיימתי ואני עדיין מקיים את הבקשות האחרונות שלהן. ומצאתי סיבות חדשות להתקיים". התרוממתי על רגליי מחליטה להרים את האוירה קצת "טוב מספיק שאלות בינתיים בואו ואני אעשה לכם סיור בבית ובאיזור! "