הצלקות של אלזה- פרולוג

~פרולוג~
היא התחבטה במיטה, חסרת אונים. ראשה הסתחרר, והיא הרגישה שהיא עוד רגע הולכת ליפול. אבל מאיפה? מהמיטה? נפילה מהמיטה לא תגרום לה נזק…. אז למה היא מפחדת כול כך? נפילה מגג הטירה? היא אף פעם לא נגעה בגג הטירה, אז… אם זה לא יקרה, מה יש לפחד?
מאיפה עוד היא יכולה ליפול?
זיעה קרה פשטה בגבה, עייניה העצומות נפתחו בבת אחת והיא התיישבה. מתנשפת, במיטת הקרח שלה. דמות אחת נראתה בראשה. שיערה היה בהיר, כמעט לבן. היא החזיקה מקל ארוך, האף שלה היה קטן ומזדקר, והיו לה עיינים גדולות. כחולות וגדולות.
אבל היא ראתה רק צל. אז איך היא ראתה את צבע השיער, הא? או את צבע העיינים?
היא לא יכלה לחשוב על זה יותר וקמה. ללא משים לב היא סידרה את המיטה, ירדה למטבח ולקחה תערובת קרח ותות, אותו הביאה לה אחותה אנה לפני כמה ימים. היות ואלזה החליטה להתרחק מבני האדם, ולהתבודד בהר לא רחוק מארנדל, פעם בשבוע, מלכת העיר, וכך גם אחותה הנאמנה, הייתה מביאה לה כמות ענקית של אוכל. בכדי ש"תשרוד את השבוע הקר הזה, בעוד שבארנדל יש קיץ מדהים". בתשובה לזה הייתה אלזה מגחכת ושולחת את אנה לדרכה. "שקריסטוף לא יעיז לחשוב שאת בוגדת בו!". אנה אף פעם לא הגיבה למשפט הזה. היא כבר היתה רחוקה מידי.
הקרח צרב את הגרון שלה מבפנים, היא רצתה מאוד לשתות משהו חם. אבל היא הייתה די בטוחה שמרוב קור, לא תוכל לסבול זאת. והקרח, שהתפרק למין גרגרים, הרגיש כמו מפולת סלעים בגרונה. היא רצתה לישון. אבל מי יכול לישון אחרי סיוט שכזה.
היא נאנחה וזרקה את צלחת הקר מהחלון, שהבזיקה לרגע, ואז נחתה, כפתית שלג לבן ויפייפה בתוך השלג הלבן מתחת לטירה, ונעלמה. אלזה נאחזה במעקה הקפוא ועלתה במדרגות באיטיות, כול צעד כאב לה, כול מחשבה פשוט כשמשעו הזיקה לה.
היא כבר לא צעירה. לאחותה יש כבר שני ילדים, אחד מהם כבר עבר את גיל 10. ושניהם מפחדים מ"דודה אלזה שגרה בטירה הקפואה". משחבה זו גרמה לה לגחך. היא יצאה אל המפרסת, ונשענה בעייפות על המעקה. הרים ושלג. זה כול המ שהיא ראתה. הרים על גבי שלג ושלג שנערם על גבי הרים. כול זה היה מוכר לה עד כדי כאב, והיא יכלה לתאר לך כול פרט ופרט, כולל איפה איזו ציפור יושבת ומתי. למשל- אם תיגש אליה בשלוש לפנות בוגר, היא תכעס עלייך, ותגיד לך שהעפרוני ינחת על העץ היבש על ההר הצפוני בעוד חמש שניות. והוא ינחת שם בדיוק על השנייה. היא פשוט מכירה את זה יותר מידי.
זו הייתה שגרה משעממת.היא שיעממה אותה, היא רצתה יותר אקשן, היא רצתה משהו שימתח אותה עד לגבול הקצה.
אבל.. שהיא, אה.. תישאר בחיים אולי?
וסיוטים אלו סייעו יותר מידי אתגרים בשבילה.
אלזה השעינה את ראשי על המעקה, וקור נעים דגדג את תחתית סנטרה, היא חיייכה. זה קור נעים. קור של חורף נעים, שהאביב בא לגרש אותו בנגיעות נעימות של שמש. זה החורף של אלזה. האהוב על אלזה. חמים וקריר כאחד. למרות שעדיין קר. היא נרעשה כאשר רוח עברה דרך עצמותיה.
"אתה השתנית, חמוד" היא מלמלה, בעוד העפרוני מתיישב על מעקה המרפסת, גאה וזקוף מתמיד. היא פנתה אליו בחיוך, והוציאה מכס שמלתה זרעים קטנים, שהניחה בכף ידה. העפרוני עלה על ידה והחל לנקר אותם.
צביטה
ועוד צביטה.
כאב נעיםפ וקריר.
"אתה יודע, חמוד?" אלזה את העפרוני "שהוא השתנה?" נראהה הי שהעפרוני מהנהן במרץ. "שהוא כבר לא אותו ג'ק שלי?"
שאלה זו נותרה באוויר עוד זמן רב.
עד שגבר כבן 20, בא לתפוס אותה, הרבה שנים לאחר מיכן.