Rumpelschtilzchen
כולכם מוזמנים להשתתף בתרגום הסיפור מאנגלית. המקור: https://archiveofourown.org/works/10057010/chapters/22409387 קובץ התרגום: https://docs.google.com/document/d/1-XKa5HcA0WJF_F47BNVS8FNJE5PXgzpNpAAeXr6C6-0/edit#

כל החבר'ה הצעירים (#1)

Rumpelschtilzchen 13/04/2023 272 צפיות אין תגובות
כולכם מוזמנים להשתתף בתרגום הסיפור מאנגלית. המקור: https://archiveofourown.org/works/10057010/chapters/22409387 קובץ התרגום: https://docs.google.com/document/d/1-XKa5HcA0WJF_F47BNVS8FNJE5PXgzpNpAAeXr6C6-0/edit#

פרק ראשון: קיץ 1971, סנט אדמונד.

שבת, שבעה באוגוסט, 1971

הוא התעורר בחשיכה. היה חם מדי בחדר הקטן שבו שוּכַּן, מכיוון שהיה זה בתחילת אוגוסט. הוא שיער, בנוסף, שזה יכול היה להיות גם החום שלו עצמו. תמיד היה לו חום גבוה בבוקר שאחרי. הם נהגו לשים אותו בחדר עם חלון, אבל לפני כמה חודשים הוא הצליח לרסק את הזכוכית, ואם לא היו שם סורגים הוא היה בורח. הוא שמע אותם מדברים על דרכים לרסן אותו ככל שהתבגר. הוא ניסה שלא לחשוב על זה.
הוא זכר את תחושת הרעב, שהייתה כל־כך חזקה עד שהפכה לזעם. הוא זכר יללות וקינות שנמשכו שעות, כשסבב בתאו הלוך ושוב. אולי הם יתנו לו יום חופש היום, והוא יוכל לישון. זו הייתה חופשת הקיץ בכל מקרה, וזה לא היה הוגן שהוא נאלץ ללמוד כששאר הבנים הורשו לשחק כדורגל או לצפות בטלוויזיה כל היום.

הוא הזדקף, התמתח בזהירות, ושם לב לכל כאב או קול ממפרקיו. הוא ראה סימן טופר חדש מאחורי אוזנו השמאלית, ונשיכה עמוקה בירכו הימנית.
הוא שפשף את ידו על קרקפתו. שערו, שהיה מגולח קרוב מאוד לראשו, סמר כנגד אצבעותיו. הוא שנא את זה, אבל כולם בבית הילדים סבלו מאותה תספורת נוקשה. המשמעות הייתה שכאשר הורשו לצאת לעיר בסופי שבוע, כולם ידעו שהם הבנים מסנט אדמונד – מה שהייתה כנראה המטרה. בעלי החנויות ידעו על מי לשים עין. לא שהבנים עצמם פעלו כדי לערער על הציפיות האלו. אמרו להם כל־כך הרבה פעמים שהם הפסולת של החברה; שננטשו; שלא היו רצויים – אז למה לא להתנהג בהתאם?

רמוס שמע צעדים מרוחקים. הייתה זו אם הבית. הוא יכול היה להריח אותה; לשמוע את פעימות ליבה. החושים שלו תמיד היו חזקים יותר אחרי ההתקפים. הוא קם, משך את השמיכה סביבו למרות החום, והתקדם לעבר הדלת כדי להקשיב טוב יותר. היא לא הייתה לבד, היה איתה גבר. הוא הריח מזקנה, וממשהו… שונה. ניחוח מתכת סמיך, שהזכיר לרמוס בצורה מעורפלת את אביו. זה היה קסם.
״אתה בטוח שזה שווה את זמנך?״ שאלה אם־הבית את הזר. ״הוא באמת אחד מהמקרים הקשים ביותר שלנו.״
״הו, כן.״ השיב האיש הזקן. קולו היה עשיר וחם כמו שוקולד. ״אנחנו בטוחים מאוד. האם זה המקום שבו אתם שומרים עליו במשך…?״
״ההתקפים שלו.״ סיימה אם הבית בקולה המאונפף והחתוך. ״למען ביטחונו שלו; הוא התחיל לנשוך ביום הולדתו האחרון.״
״אני מבין.״ אמר האיש, מהורהר במקום להישמע מודאג. ״אני יכול לשאול, מדאם, מה את יודעת על המכאובים של האיש הצעיר?"
"כל מה שאני צריכה לדעת." ענתה אם הבית בקור. "הוא פה מאז שהיה בן חמש, הוא תמיד היה צרה. לא רק בגלל שהוא אחד מבני מינך."
"בני מיני?" השיב, רגוע ולא מוטרד. אם־הבית הנמיכה את קולה לכמעט לחישה, אבל רמוס עדיין הצליח לשמוע.
"גם אחי היה כזה. לא ראיתי אותו במשך שנים, כמובן, אבל מדי פעם הוא היה מבקש ממני טובות. סנט אדמונד הוא מוסד מאוד מיוחד, אנחנו מצוידים למקרים בעייתיים. רמוס שמע את קרקוש המפתחות, "עכשיו, תצטרך לאפשר לי לראות אותו קודם; לעיתים קרובות הוא צריך טיפול. אני לא יודעת למה מלכתחילה רצית לראות אותו אחרי ירח מלא, אם כבר ידעת."
האיש לא ענה. אם־הבית התקרבה אל חדרו של רמוס, עקבי העור שלה נוקשים על רצפת האבן. היא דפקה על הדלת שלוש פעמים.

"לופין? אתה ער?"
"כֶּה…" הוא אמר, ואחז בשמיכה חזק יותר. הם לקחו ממנו את בגדיו כדי שיפסיקו להיקרע.
"כן, אם־הבית!" תיקנה אותו אם הבית מאחורי הדלת.
"כן, אם־הבית." מלמל רמוס כשהמפתח הסתובב במנעול, שנפתח בחריקה. הדלת הייתה מעץ רגיל, והוא ידע שהוא יכול לנפץ אותה בקלות במהלך הלילה, אבל לאחר תקרית החלון, היא צופתה כסף. רק הריח שלה גרם לו להרגיש בחילה וכאב ראש. הדלת נפתחה, אור נשפך פנימה כמו מים והוא מצמץ במהירות. כשאם־הבית נכנסה לחדר הוא נסוג מיידית לאחור.
היה לה אף דק וארוך, מחודד כמו של ציפור, ועיניים חרוזיות וכהות. היא הביטה בו במבט בוחן.
"אתה צריך איזשהן תחבושות הפעם?"
הוא הראה לה את פצעיו. הם כבר לא דיממו. הוא שם לב שהפציעות שגרם לעצמו החלימו מהר יותר משריטות וחתכים אחרים; הוא אפילו לא היה זקוק לתפרים. עם זאת, הצלקות מעולם לא דהו, והותירו סימנים כסופים על גופו. אם־הבית כרעה לפניו, טפטפה חומר חיטוי וחבשה אותו בגאזה מגרדת. כשסיימה, היא הושיטה לו את בגדיו והוא התלבש מולה במהירות.

"יש לך מבקר." היא אמרה לבסוף, כשמשך את החולצה מעל ראשו. החולצה הייתה אפורה, כמו כל הבגדים שלהם.
"מי?" שאל רמוס והביט בעיניה כי ידע שהיא שונאת את זה.
"מורה. הוא פה כדי לדבר איתך על בית־הספר."
"אני לא רוצה." הוא ענה. הוא שנא את בית־הספר. "תגידי לו ללכת לעזאזל."
אם־הבית צבטה את אוזנו. הוא ציפה לזה ולא נרתע.
"מספיק," היא גערה. "אתה תעשה מה שאומר, או שאשאיר אותך פה לשארית היום. קדימה." היא תפסה בזרועותיו ומשכה אותו.
הוא זעף, חשב להתנגד לה, אבל לא היה בזה טעם. היא באמת יכלה לנעול אותו שוב, והוא היה סקרן לגבי הזר. במיוחד כשריח הקסם התחזק ככל שהתקדמו במסדרון האפל.

האיש שחיכה להם היה די גבוה, ולבש את החליפה המוזרה ביותר שרמוס ראה אי־פעם. היא הייתה עשויה מקטיפה, צבעה בורדו עמוק והייתה בעלת רקמת זהב שעיטרה את החפתים והדש. צבע עניבתו היה כשמי חצות. הוא בטח היה זקן מאוד – שערו היה לבן כשלג, והיה לו זקן ארוך באופן מדהים שוודאי הגיע לטבורו. מוזר ככל שנראה, רמוס לא הרגיש מאוים, כמו עם רוב המבוגרים. לאיש היו עיניים טובות, והוא חייך אל רמוס מאחורי משקפי חצי ירח. כשהתקרבו, הוא הושיט יד.
"מר לופין," אמר הזקן בחום, "תענוג לפגוש אותך."
רמוס בהה. אף אדם מעולם לא פנה אליו בכזה כבוד לפני כן. הוא הרגיש כמעט נבוך. הוא לחץ את ידו של האיש והרגיש צריבה חשמלית כשעשה זאת, כאילו נכווה מחומצת סוללה.
"היי," הוא ענה והמשיך לבהות.
"אני פרופסור דמבלדור. תהיתי אם תצטרף אליי לסיבוב באדמות? חבל להחמיץ יום יפה שכזה."
רמוס הביט בחטף באם־הבית שהנהנה. זה כשלעצמו היה שווה דיבור עם זר לבוש קטיפה; היא מעולם לא הרשתה לו לצאת החוצה במהלך ירח מלא, אפילו לא עם פיקוח.

הם המשיכו ללכת בעוד כמה מסדרונות, רק שניהם. רמוס היה בטוח שמעולם לא ראה את דמבלדור בסנט אדמונד לפני כן, אבל בהחלט נראה היה שהזר ידע את דרכו. כשלבסוף יצאו החוצה, נשם רמוס עמוקות, נשטף באור השמש החם של הקיץ. ה"אדמות" כפי שכינה אותן דמבלדור, לא היו נרחבות. הן היו רק חלקת דשא מצהיבה ששימשה את הבנים למשחק כדורגל, ומרפסת פַטיו קטנה עם עשבים שוטים שגדלו מבעד סדקי הריצוף.

"איך אתה מרגיש, מר לופין?" שאל האיש הזקן.
רמוס משך בכתפיו. הוא הרגיש כמו שהרגיש תמיד ביום שאחרי. כאוב וחסר מנוחה. דמבלדור לא נזף בו בגלל החוצפה, אלא רק המשיך לחייך אליו כשהלכו באיטיות סביב הגדר.
"מה 'תה רוצה?" רמוס שאל סוף־סוף, ובעט אבן מדרכו.
"אני חושד שכבר יש לך מושג כלשהו," ענה דמבלדור. הוא הושיט יד לכיסו ושלף שקית נייר חומה. רמוס הריח משהו לימוני, ואכן, דמבלדור הציע לו סוכריה. הוא לקח אותה ומצץ.
"אתה קסום." הוא אמר בפשטות. "כמו אבא שלי."
"אתה זוכר את אביך, רמוס?"
הוא משך שוב בכתפיו. הוא לא ממש זכר. כל מה שהצליח להעלות מזכרונו היה צורתו של גבר גבוה ורזה לבוש גלימה ארוכה, מתנשא מעליו ובוכה. הוא הניח שזה היה הלילה שבו ננשך. הוא זכר את זה די טוב.
"הוא היה קסום." רמוס אמר. "הוא גרם לדברים לקרות. אמא הייתה נורמלית."
דמבלדור חייך אליו בחביבות.
"האם זה מה שאם הבית אמרה לך?"
"חלק מזה. חלק ידעתי. הוא מת, בכל מקרה. הרג את עצמו."
דמבלדור נראה מעט מופתע מזה, מה ששימח את רמוס. זו הייתה גאווה, להחזיק בסיפור רקע טרגי. הוא לא חשב על אביו לעיתים קרובות, חוץ מאותן הפעמים שבהן תהה האם אביו היה מתאבד גם אם לא היה ננשך. הוא המשיך הלאה.
"אבל אמא לא מתה. היא פשוט לא רצתה אותי, אז אני כאן." הוא הסתכל סביב. דמבלדור הפסיק ללכת. הם היו עכשיו בקצה הרחוק ביותר מבית־הספר, ליד הגדר האחורית הגבוהה. היה שם קרש רופף שאף־אחד לא ידע עליו. רמוס יכול היה לחמוק דרכו לוּ היה רוצה, ולעלות על הכביש הראשי לעיר. הוא מעולם לא הלך למקום מסוים; פשוט הסתובב בעיר וחיכה שהמשטרה תאסוף ותחזיר אותו. זה היה טוב יותר מלא לעשות דבר.

"אתה אוהב להיות פה?" שאל דמבלדור.
"לעזאזל," נחר רמוס, "ברור שלא." הוא סובב את ראשו והביט בדמבלדור, אבל לא הסתבך בצרות בגלל שקילל.
"כמובן, לא חשבתי אחרת." ציין האיש הזקן, "שמעתי שאתה סוג של 'עושה־צרות', זה נכון?"
"לא יותר גרוע מהאחרים." ענה רמוס. "אנחנו בעייתיים."
"כן, אני מבין." דמבלדור ליטף את זקנו כאילו רמוס אמר משהו בעל חשיבות עצומה.
"יש לך עוד ממתק?" רמוס הושיט יד בציפייה. הוא לא האמין למזלו הטוב: דמבלדור נתן לו את כל השקית. הטיפש הזקן היה טרף קל. את הסוכרייה הנוספת הוא לעס הפעם, מרגיש את פריכותה כמו זכוכית בין שיניו, ואת הלימון מתפוצץ על לשונו כמו זיקוקים.
"אני מנהל בית־ספר, אתה יודע. את אותו בית־ספר שאביך למד בו."
זה זרק את רמוס ממחשבה למחשבה ללא מוצא. הוא בלע את הממתק ושפשף את ראשו. דמבלדור המשיך.
"זה בית־ספר מסוג מיוחד מאוד. הוא מיועד לקוסמים כמוני וכמוך. תרצה ללמוד קסמים, רמוס?"
רמוס הניד בראשו במהירות.
"אני לא אשתלב!" אמר בתקיפות.
"אני בטוח שזה לא נכון."
"שאל אותה." רמוס הפנה את ראשו לכיוון הבניין האפור הגבוה שבו המתינה אם־הבית. "בקושי יכול לקרוא, אפילו. אני טיפש."
דמבלדור הביט בו למשך זמן ארוך מאוד.
"לא הייתה לך התחלה קלה בחיים, מר לופין, ואני מצטער על־כך. הכרתי את אביך מעט, ואני בטוח שהוא לא היה רוצה… בכל אופן, אני כאן כדי להציע לך משהו שונה. מקום בין בני מינך. אולי אפילו דרך לתעל את כל הזעם הזה שיש בך."
רמוס בהה בו. מה זה משנה אם יהיה במקום כזה או אחר? אם־הבית מעולם לא נתנה לו ממתקים, ולא הריחה כמו קסם. הילדים בבית־הספר של דמבלדור לא יהיו גרועים יותר מהבנים בסנט אדמונד; ואם כן, הוא לפחות יוכל להילחם.

אבל. תמיד יש 'אבל'.
"מה לגבי ההתקפים שלי?" הוא שאל, משלב את זרועותיו. "אני מסוכן, 'תה יודע."
"כן, רמוס, אני יודע." השיב דמבלדור בעצב. הוא הניח בעדינות יד על כתפו של רמוס. "נראה מה נוכל לעשות למענך. תשאיר את זה לי."
רמוס התנער ממנו ולעס עוד סוכריית לימון. הם חזרו לבניין בדממה, מרוצים מכך שהבינו זה את זה.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
16 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך