כל החבר'ה הצעירים #10

היסטוריה

שבת, עשרים־ושלושה באוקטובר 1971.

"פשוט אף־פעם לא לימדו אותך?"
רמוס משך בכתפיו, עייף ומתוסכל. היה זה שבוע לאחר שיעור התעופה, וסיריוס תפס אותו שוב לבדו. הוא ישב על מיטתו, מדפדף בהנאה באחד ממגזיני הקווידיץ' של ג'יימס – הוא אהב את התמונות הנעות, למרות שעדיין לא הבין את החוקים, וזה היה הדבר הקרוב ביותר לטלוויזיה שהיה להם בהוגוורטס.
"לימדו אותי." הפך רמוס דף, מקווה שסיריוס יבין את הרמז ויעזוב אותו. הוא לא עשה זאת. רמוס סגר את המגזין. "לימדו אותי!" הוא חזר, "פשוט לא למדתי כמו שצריך. כשאני מסתכל על המילים, אני לא חושב שאני רואה מה שכולם רואים. זה לא הגיוני; האותיות כל הזמן קופצות ומתערבבות. המורים אמרו שאני פשוט טיפש."

אף־אחד לא עורר מהומה רבה על בעיותיו בלימודים בסנט אדמונד. בקושי היו להם שיעורי בית, כי ממילא אף־אחד לא עשה אותם. לרבים מהבנים היו בעיות; או שלא יכלו או שלא רצו ללמוד. לא שמישהו ציפה מהם ליותר מדי בכל מקרה.

"אבל איך עשית את זה?" סיריוס נראה נחוש לרדת לעצם העניין^[1].
"עשיתי מה?!"
"טוב… הכל! כל העבודה שלך, כאן, בהוגוורטס."
רמוס הביט בו כאילו הוא, סיריוס, היה הטיפש.
"סיריוס, אני לא עשיתי שום־דבר. למקרה שלא שמת לב, אני בריתוק כל לילה."
"טוב, כן, ברור," נופף סיריוס בידו, "אבל לפני כמה ימים, בשיקויים, ראיתי אותך – לא רשמת שום הערות, לא הסתכלת בספר או אפילו בלוח, ועדיין הכנת את כל המרכיבים לתרופה הזו, מה־שמה, בצורה מושלמת – סלגהורן נתן לך חמש נקודות!"
רמוס הרגיש שהוא מסמיק מהזיכרון. הוא לא היה רגיל לקבל שבחים ממורים.
"הא, זה היה קל," הוא הניד בראשו, "סלגי אמר לנו איך עושים את זה בשיעור הקודם, פשוט זכרתי את זה."
"לעזאזל, אז בטח יש לך זיכרון מבריק."

רמוס משך בכתפיו. הוא הניח שזה נכון. המורים שלו בסנט אדמונד ציינו יותר מפעם אחת שהוא יודע הרבה מאוד מילים יחסית למישהו כל־כך חסר תבונה.
סיריוס בהה בחלל האוויר עכשיו, בבירור שקוע במחשבות – רמוס יכול היה לראות את גלגלי השיניים פועלים במוחו. לפעמים סיריוס היה ספר סגור לחלוטין; פעמים אחרות, הוא היה כל־כך קל לקריאה, שזה היה כמעט מצחיק.
"אם היית יכול לקרוא, היית טוב כמוני וכמו ג'יימס. אפילו יותר טוב, כנראה."
"כל כך צנוע, בלק," נחר רמוס.
"טוב, זה נכון!" החמיץ סיריוס את הציניות לחלוטין, עדיין נראה מהורהר, "תנועות השרביט שלך הרבה יותר טבעיות, ואם הזיכרון שלך טוב כמו שאתה אומר שהוא…" הוא נשך את שפתו, "אני בטוח שיש לזה איזה לחש מתקן."
רמוס צחק,
"אתה מתכוון לרפא אותי בכישוף?"
"למה לא?"

רמוס כבר חשב על זה, מן הסתם. אבל הוא היה מודע למגבלות הקסם יותר מכל אחד אחר. אחרי הכל, היו לו צלקות שלא נרפאו, וסיוט חודשי שאיש לא הצליח למנוע.
"קסם לא יכול לתקן דברים כאלה," הוא ענה בבוטות. "למה ג'יימס עדיין מרכיב משקפיים?"
"אני חושב שיש לחשים לראייה," אמר סיריוס, "אבל אולי הם פשוט לא שווים את המאמץ, או מסוכנים מדי, או מסובכים או משהו."
"זו לא רק הקריאה," השיב רמוס, "גם הכתיבה שלי נוראית; אני איטי מדי, וזה יוצא מבולגן."
"לזה בהחלט יש לחשים." אמר סיריוס בביטחון, "אתה יכול לכשף את הנוצה שלך, ראיתי את אבא שלי עושה את זה במסמכים רשמיים. כתב היד שלו ממש מקושקש, בדרך כלל."

רמוס היה אובד עצות. היה ברור שסיריוס לא מתכוון לוותר. הוא לעס את שפתו.
"בכלל, למה אתה כל־כך מתעניין?"
"גם אתה קונדסאי! אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו שתהיה בריתוק כל יום, מה אם הסלית'רינים יתקפו בחזרה? נזדקק למוח המרושע שלך לתעלולים." עיניו נצצו. "אם כבר מדברים על זה, אני מניח שעדיין לא הכנת את שיעורי הבית בהיסטוריה, נכון?"
"לַא."
"בסדר, בוא נתחיל." קפץ סיריוס מהמיטה והחל לנבור^[2] במזוודתו.
"לא. אתה לא עושה את שיעורי הבית שלי בשבילי." מחה רמוס, נעמד בעצמו, ושילב את זרועותיו.
"נכון מאוד, אני לא," ענה סיריוס ומשך ספר כבד: 'תולדות הכישוף', רמוס זיהה אותו לפי הגודל והצורה. "פשוט רציתי לרענן את הזיכרון שלי, זה הכל. אז, אני הולך לשבת כאן ולקרוא את זה בקול – כי זה עוזר לי ללמוד – ואם אתה, במקרה, תצליח להכניס קצת למוח העצום הזה שלך, אז אני לא יכול לעשות יותר מדיי בקשר לזה."

רמוס נשף בתסכול, מתיישב בחוסר סבלנות.
"אין לך משהו יותר טוב לעשות? איפה ג'יימס בכלל?"
"צופה באימון הקווידיץ' של גריפינדור," התיישב סיריוס על מיטתו ופתח את הספר. "הוא חושב להצטרף לנבחרת בשנה הבאה, אז הוא מנסה לאסוף כמה טיפים. פיטר הלך אחריו, כמובן. עכשיו, תהיה בשקט בבקשה, אני מנסה לעבוד." הוא כחכח בגרונו.

"תולדות הכישוף, מאת בתחולדה בגשוט. פרק ראשון, מצרים העתיקה; הזכויות והטקסים של אִמְחוֹטֵפּ… "

והוא המשיך הלאה והלאה והלאה. רמוס נשאר לעמוד זמן־מה, מנסה להחליט אם פשוט לצאת מהחדר ולטרוק את הדלת; אבל גילה שהוא לא באמת כועס כל־כך – היה קשה להמשיך לכעוס על סיריוס, לא משנה כמה היה מעצבן. אז רמוס התיישב והקשיב. התברר שההיסטוריה לא הייתה כל־כך משעממת אחרי הכל, לא כשמבינים את היסודות. בנוסף, סיריוס היה הרבה יותר תיאטרלי מפרופסור בינס.
קולו היה צלול ויציב, לא מתקשה כלל במילים או בביטויים המסובכים יותר, כאילו כבר קרא את הספר מאות פעמים. רמוס שמע אותו פעם אומר לג'יימס שהוא שולט בלטינית וביוונית – כנראה שמשפחת בלק התגאתה בדברים כאלה.

הוא חרש; פרק אחר פרק – מקמעות התחייה המצריות המחרידות לאורקלים יווניים מסתוריים, ועד כוהנות מסופוטמיות קסומות. העולם העתיק נגלה לעיני רוחו של רמוס, והוא מצא את עצמו מתפרקד בעיניים עצומות על מיטתו, זרועותיו מאחורי ראשו, נותן לסיריוס להוביל אותו במנהרת הזמן.
בסופו של דבר, קולו של הילד השני כמעט נאלם, והוא דיבר בקול חזק רק במעט מלחישה. הערב ירד, וחדר המועדון נשטף בזוהר כתום־זהוב עם שקיעת החמה. באמצע "פרק ה': טיבריוס והתקדמות קסם הקרב הרומי", פלט סיריוס שיעול שקט והניח את הספר.

"אני לא חושב שאני יכול ללמוד יותר היום," קרקר.
עיניו של רמוס נפתחו. הוא התיישב, ממצמץ.
"זה בסדר," הוא אמר בשקט. "ארוחת הערב עכשיו, אני גווע."
שניהם קמו, התמתחו וירדו למטה.

ג'יימס ופיטר חיכו להם ליד שולחן גריפינדור במקומותיהם הרגילים.
"איך היה האימון?" שאל סיריוס, לאחר שרוקן גביע של מיץ דלעת. קולו חזר כמעט לקדמותו, רק נשמע מעט מתוח.
"פיצוץ!" ענה ג'יימס בעליזות, נועץ בנקניקיה את קצה מזלגו ומשתמש בה כדי לגרוף פירה, "איך זה שלא באת?"
"שיעורי בית." ענה סיריוס, מוזג רוטב על המחית.

כשסיימו את ארוחת הערב, בידר אותם ג'יימס בפירוט כל מכה ומהלך באימון הקווידיץ', תוך־כדי מניית כל שחקני הקבוצה, החוזקות והחולשות שלהם, הטכניקות שלהם ומה עליהם לעשות על־מנת להשתפר. פיטר התערב מדי פעם עם דעות משלו, שבקושי היו שונות משל ג'יימס.

את הקינוח, עוגת שכבות יוקרתית, לא סיריוס ולא ג'יימס אהבו. רמוס חשב שהם משוגעים, ופירש את סלידתם כעדות לסנוביזם שלהם. הוא היה אוכל גם את שלהם, אבל פיטר הגיע אליהן לפניו, וכרסם אותן בחיוך.

"יש לי ממתקים," הציע הילד הקטן יותר, חופר בכיסי גלימתו, ושלף שקית חומה עמוסה, "אמא שלחה אותם, תתכבדו."
"לחיים פיט!" הם התכבדו, לועסים את דרכם בין סוכריות רחף, צפרדעי שוקולד וסוכריות מחליפות טעמים בשמחה. רמוס התכבד גם הוא בכמה, עד שכולם הרגישו צורך להקיא.

"בְּמה עשית שיעורי בית?" שאל ג'יימס, מגרד את סנטרו בהיסח דעת, "חשבתי שכבר סיימנו הכל להשבוע."
"כן, אממ, פיגרתי בהיסטוריה. הייתי צריך לחזור ולבדוק משהו." גם סיריוס החל להתגרד, אך ליד עצם הבריח שלו.
הצפייה בהם גרמה לרמוס להתחיל להתגרד אף הוא. גב ידו דיגדג כאילו חרק קטן זוחל מעליו. הוא חשב לפתע על אבקת הגירוד והשפיל את מבטו.
הוא כמעט צרח. גב ידו הצמיח שיער כהה ועבה בקצב מדאיג. הוא השתנה! זה לא היה קרוב לירח מלא – איך זה יכול לקרות? הוא קם כל־כך בפתאומיות, שהוא כמעט נפל לאחור. הוא היה חייב לצאת משם – ומהר!
"מה קורה, לופין?" הביט בו ג'יימס, מבוהל.

רמוס הביט בו בחזרה, ואז בסיריוס. גם הם צימחו שיער – תלתלים כהים נבטו מפניהם, ידיהם וזרועותיהם – כל פיסת עור חשוף. הוא פער את פיו, חסר מילים. הוא העביר את הלשון שלו על שיניו – הן לא החלו להתארך.
"הו לעזאזל…" אמר ג'יימס, מביט על עצמו, ואז על השניים האחרים, "מה קורה פה?!"
"פיטר," נהם סיריוס, פניו כעת מכוסות בשיער כמעט לגמרי, "אתה בטוח שאמא שלך שלחה את הממתקים האלה?"
פיטר, שעדיין לא אכל מהממתקים, בהה בשניהם, הסמיק ומלמל.
"טוב, זאת אומרת… חשבתי שהם ממנה… הם הגיעו הבוקר…"
"פיט!" שאג ג'יימס.
אנשים הסתכלו עליהם, עכשיו, מסתובבים ודוחפים זה את זה. עד מהרה, כל יושבי חדר האוכל התלחששו והצביעו על שלושת הנערים השעירים להפליא, היושבים ליד שולחן גריפינדור.
הרבה אנשים גם צחקו, אבל כמובן שאף־אחד לא צחק חזק יותר מסוורוס סנייפ, שישב ליד שולחן סלית'רין.

"קדימה," קם סיריוס, זוקר את אפו הפרוותי מעלה בכבוד אריסטוקרטי, מה שהיה לא פחות ממצחיק, "בואו למרפאה. נוכל לתכנן את הנקמה שלנו מאוחר יותר."
כשיצאו לקול יללות צחוק משאר יושבי האולם הגדול, רמוס התכווץ בבושה וכיסה את פניו בידיו. כל סנטימטר מגופו היה מכוסה עכשיו באותו שיער שחור מבריק. הוא לא חשב שזה מצחיק כמו ג'יימס וסיריוס.

"אמרתי לכם שהם יחזירו," מלמל סיריוס.

1. תודות ל'כוורת' על משחק המילים. במקור: "כמו כלב שתופס עצם".
2. המילה "לנבור" אינה תרגום מילולי של המקור, שכוונתה "לחפור"; אך משקפת יותר את העניין של כלב שחופר גומה באדמה, ומעיף עפר לכל עבר.