כל החבר'ה הצעירים #14

הקונדס

ראשון, שניים בינואר, 1972

"גאוני!" קרא ג'יימס, מטיח את ידיו כנגד כיור חדר־השירותים, "פשוט מבריק!"
"זה כל־כך חכם!" השתפך פיטר.
ארבעת הנערים היו דחוסים בתוך חדר הרחצה המשותף הקטן. סיריוס עמד באמבטיה, לבוש לגמרי, מחזיק במטרייה מעל לראשו, ורמוס הצביע בשרביטו על ענן סערה אפרפר שריחף ממש מעליה. הוא המטיר גשם שוטף. סיריוס נע הלוך ושוב באמבט, אך הענן נשאר בעקשנות מעל לראשו, עוקב אחר כל תנועה ותנועה שלו.
ג'יימס ופיטר חזרו מחופשת חג־המולד לפני שעתיים בלבד, וברגע שנגמרה ארוחת־הערב גררו אותם רמוס וסיריוס מעלה להדגמה.

"הרעיון, במקור, היה של לופין, אבל אני חיפשתי את הלחשים לביצוע," קרן סיריוס בגאווה, "הוא לא יֵדַע מה פגע בו!"
"מתי נוכל לעשות את זה?!" ג'יימס קפצץ מעלה ומטה כעת, כמעט מתפוצץ מהתרגשות. "על הבוקר מחר? ארוחת־בוקר? שיקויים?"
"ארוחת־ערב," נד סיריוס בראשו, "יותר קהל."
"כן, ארוחת־הערב," הנהן ג'יימס בתבונה, כאילו היה זה רעיון שלו. "ברצינות, שניכם, לעזאזל, אני כל־כך גאה בכם."
"לחיים," הרים סיריוס גבה בציניות. הוא הסתכל על רמוס, "אה… לופין? נראה לי שאתה יכול להפסיק עכשיו. הרגליים שלי נרטבות."
"הו!" רמוס הפסיק להתרכז בלחש, רואה שהפיק יותר גשם מיכולת הקליטה של חור הפקק העתיק, וכעת היה סיריוס שקוע עד עקבו במים קרים, תחתית מדיו ספוגים בהם. "סליחה."
"הכל טוב," צחק סיריוס, צועד אל מחוץ לאמבטיה וסוחט את מדיו, "רק תוודא שאתה עושה את אותו הדבר לסנייפ."
"אז, לופין עושה את זה?" שאל ג'יימס. סיריוס משך בכתפיו.
"הוא הכי טוב בזה. גם אני יכול, כמובן, אם התוכניות ישתנו."

שני, שלושה בינואר, 1972

יום הלימודים הראשון לאחר חג־המולד היה מוזר ביותר. ג'יימס, סיריוס ופיטר היו מלאי אנרגיה אצורה בציפייה למתיחה. רמוס חיכה לה גם הוא – גם אם חשש מעט, שכן יהיה זה תפקידו לבצע את הלחש; אך הייתה לו סיבה נוספת להתרגש. יהיה זה יום הלימודים הראשון בכל שנות לימודיו, שבו יצליח לקרוא.
סיריוס הראה לו כיצד לבצע את הלחש, והוא אכן היה קשה מאוד – לבסוף רמוס ביקש מחברו לבצע אותו בשבילו רוב הזמן. הוא החליט להקדיש זמן רב יותר ללמידת הביצוע בעצמו מאוחר יותר. יכולות הקסם שלו עדיין היה מעט בלתי יציבות לאחר הירח המלא, נוטות להיות חזקות מדי ולצאת משליטה אם התרכז יתר על המידה. הוא לא חשב שזה רעיון טוב במיוחד להפנות את השרביט כלפי עצמו, לפחות עד שהירח יצטמצם מספיק ותהיה לו שליטה טובה יותר.

חציו הראשון של היום היה בדיוק כמו שקיווה שיהיה. הוא לא הצליח לקרוא מהלוח, אך שיעור לחשים עסק בעיקר בתרגול, ורמוס נדהם כמה קל יותר הכל נהיה כשהיה יכול פשוט לבדוק בספריו ולא לזכור בעל־פה את כל דבריו של פליטוויק לגבי לחשים מרככים. הוא היה הראשון בכיתה שהצליח לגרום ללבנתו לקפצץ – לתדהמתה הרבה של לילי אוונס, שהייתה לרוב תלמידת הלחשים הטובה ביותר.

היה זה בצהריי היום, בעת שיעור שיקויים, כשהעניינים החלו להשתבש. הכל התחיל בהחזרת עבודותיהם על שנים־עשר השימושים בדם דרקונים על־ידי סלגהורן. רמוס סיים את שלו לפני חג־המולד בעזרתו של סיריוס, והקונדסאים כקבוצה הצליחו באופן טוב יחסית. כרגיל, סנייפ קיבל את הציון הגבוה ביותר והעניק לסלית'רין חמש נקודות. לילי הייתה השנייה והרוויחה נקודה לגריפינדור. היא עקפה את סיריוס בכמה נקודות בלבד.
דבר מאלו לא היה שונה מהרגיל – אך ככל הנראה מתח הציפייה גבר על סיריוס, והוא לא הצליח לנצור את לשונו מעקיצה קטנה.

"מעניין אם שווה להתחבב על סברמאוס רק בשביל נקודת בית זעומה אחת." רטן, חזק מספיק בשביל לילי וסנייפ. לילי הסתובבה לכוונם, שני כתמים וורודים בוהקים על לחייה.
"סתום, בלק," היא לחששה, "אף־אחד לא אוהב מפסידן בכיין."
"לא ממש מפסיד כשהחבר שלך נותן לך להעתיק את עבודתו." לחש סיריוס בארסיות חזרה.
"אני לא מעתיקה ממנו, וסוורוס הוא לא החבר שלי!" פניה של לילי נהיו אדומות יותר.
"את מסמיקה, אוונס," גיחך סיריוס, מרוצה מעצמו. הוא מרפק את ג'יימס, "נכון שזה מתוק?" ג'יימס צחקק, מהנהן יחד איתו.
"התעלמי מהם, לילי," לחש סנייפ מבלי לסובב את ראשו, "הם סתם מקנאים."
"מקנאים במה, סברמאוס?" קפץ ג'יימס, עדיין מנסה לשמור על קול שקט, "מקנאים בחלאה שמנוני וחלקלק כמוך? תמשיך לחלום."
סיריוס צחק, מרוצה מכך שגרר את ג'יימס למריבתם. פיטר צחק גם הוא, על־מנת לא להישאר בחוץ. סלגהורן עדיין לא היה מודע לדיבוריהם, עכשיו בגבו לכיתה, משרבט הוראות על הלוח.

סוורוס הסתובב לבסוף בכסאו. הוא הפנה את עיניו השחורות החרוזיות אל סיריוס.
"שמעתי שחווית חג־מולד שקט במיוחד, בלק," הוא אמר, קולו נמוך ומלא סכנה, "משפחתך לא הצליחה לסבול את נוכחותך במשך יותר מכמה ימים לפני ששלחו אותך חזרה לבית־הספר, הלא כן?" שפתיו התפתלו ברשעות, "כל המשפחות טהורות־הדם מדברות על כך – הכבשה השחורה של משפחת בלק."
סיריוס קפץ את אגרופיו; רמוס ראה את פרקי־ידיו מלבינים.
"סתום. את. הפה." נהם סיריוס דרך שיניים חשוקות.
"כֵּה, שים לב, סנייפ," קימט ג'יימס את מצחו, "כדאי לך להזהר במה שאתה אומר. לעולם לא תוכל לדעת מה ילד יום."
"האם זה איום, פוטר?" ענה סנייפ בקול משועמם, "סלח לי אם אינני משקשק מפחד. מתכננים לשסות בי שוב את ^[1]לופירחוני?"

רמוס, שעד כה חצי־הקשיב להתלהמויות וחצי־הקשיב להוראותיו של סלגהורן, נדרך בניגוד לרצונו. הוא שמע את הכינוי בעבר. למען האמת, זה היה מרשים שאיש בהוגוורטס לא אמר אותו עד כה, בעיקר לאור כך שידע ששמו הולך לפניו כילד־מוסדות קשוח. האם כולם קראו לו כך, מאחורי גבו?
ברפלקסיביות, הוא שלף את שרביטו. סנייפ הבחין בו, וגיחוכו הפך לאכזרי אף יותר.
"הו אלי, האם באמת למדת מעט קסמים, לופין? אתה מרשים אותי. אך למען האמת, שמעתי שגם קופים ניתן ללמד מספר תעלולים בסיסיים, כך שאני מניח שאין זה הישג באמת."
רמוס הרים את שרביטו, אך סיריוס תפס בפרק כף ידו והצמיד אותה לשולחן.
"עדיין לא," הוא מלמל.
רמוס קפץ את לסתו והסתכל חזרה אל הלוח, זועם בינו־לבין־עצמו. סנייפ צחקק והסתובב גם הוא.

"אין סיבה להיות כל־כך מרושע אליו!" שמע רמוס את לילי לוחשת לו בכעס.
רמוס בקושי הצליח להתרכז במשך שאר השיעור. הוא ידע שלא אמור להיות לו אכפת ממה שחושב עליו סנייפ, או כל אחד אחר, לצורך העניין. אך עוקצנות הנער הסלית'ריני חדרה עמוק מכדי להתנדף. סיריוס לא עזר; הוא לא הפסיק למלמל 'אנחנו נראה לו מה זה!' מבין שיניו, זורק מבטים אפלים לכוונו של סנייפ.
עד שהגיע זמן ארוחת־הערב, רמוס היה מלא עד תום בזעם מבעבע וברצון להוכיח את עצמו. הוא בקושי אכל דבר, למרות שהארוחה כללה פשטידת תפוחי־אדמה ובשר, מהמועדפים עליו. הוא נעץ בסנייפ מבטים מעברו השני של החדר. זה לא עבר ללא־משים; סוורוס מרפק את הנערים סביבו, מצביע על הקונדסאים וצוחק. היה נדמה לרמוס ששמע את ההלחם 'לופירחוני' מכיוון שולחן סלית'רין. ג'יימס וסיריוס הזעיפו פנים לעברם. לילי שמה לב גם היא.

"אתם, פשוט תעזבו את סוו בשקט, בסדר?" היא צייצה, "הריב הטיפשי הזה הולך להתמשך לנצח אם אף־אחד מכם לא יהיה בוגר מספיק ל–"
"תעזבי אותנו בשקט, אוונס," גלגל ג'יימס את עיניו, "לא מספיק שאת חברה של הנחש, עכשיו את גם מנסה להגן עליו? איפה נאמנות־הבית שלך, אה?"
"אין לזה קשר לבתים," היא התרגזה, "זה סתם ויכוח מגוחך על כלום ושום־דבר."
"הוא העליב את רמוס!"
"אתם כולכם מציקים לו כל הזמן!"
"הוא התחיל את זה!"
"אה כֵּה, אז אתה חייב לסיים את זה, נכון, פוטר?!" היא נעמדה בפתאומיות, מרימה את תיקה, "אלוהים, אתם כל־כך מתנשאים על כולם!" היא הלכה משם, נעליה המבריקות נוקשות בכעס על מרצפות האבן.

"אוהבת מריבה, זאת," חייך ג'יימס.
משולחן סלית'רין נשמעה צווחת צחוק, ורמוס החליט שהספיק לו. הנער נעמד גם הוא, שלף את שרביטו והצביע בו על סוורוס.

"לִיגַארֶה פְּלוּבִיאָם!^[2]"

הלחש היה מיידי ומושלם במרהיבותו. ענן־הסערה זינק היישר מתוך שרביטו של רמוס במהירות הבזק, כך שאיש לא הצליח לראות מהיכן הגיע. הוא נח מעל לראשו של סנייפ; סמיך, אפור וכבד. רעש עמום נשמע, והמבול החל.
הוא לא ידע מה מתרחש בתחילה, מכסה את ראשו בידיו ומסתכל מעלה. התלמידים שישבו מצידיו של סנייפ נעמדו והתרחקו, חוששים להירטב. סנייפ נעמד גם הוא, מנסה להתחמק מהענן, אך זה עקב אחריו, מרחף בעקשנות, בעוד הגשם צונח מטה בכבדות.
אנשים צחקו עכשיו, מצביעים על המתרחש. כולם הסתכלו סביב, מנסים להבין מי עשה זאת, אך איש לא ראה את רמוס מבצע את הלחש מלבד חבריו. הוא התיישב, אך שמר את שרביטו מקובע על סוורוס, מחייך תוך־כדי צפייה בנער, שעדיין ניסה לברוח מהסערה הקטנה.

"כן!" לחשש סיריוס באוזנו, "לעזאזל כן, לופין, חתיכת גאון!"
שביעות־הרצון הכבירה שהרגיש רמוס התעצמה מקולות הצחוק שהדהדו סביבו. סנייפ היה נער כה מגעיל וזדוני, ונדמה היה שאפילו כמה מהסלית'רינים שמחים לראותו מקבל את אשר הגיע לו. ככל שרמוס חשב על כך יותר, הוא רצה להעניש אותו יותר, ועוצמת הגשם התגברה יותר ויותר. למען האמת, נראה היה שהענן מתכהה ומתנפח.
סנייפ היה רטוב עד לשד עצמותיו עכשיו, שערו מודבק למצחו, נכנס אל תוך עיניו. עורו היה חיוור, ומדיו נצצו מהמים. שלוליות נקוו תחתיו. רמוס חייך בזמן שצפה בסוורוס מנסה נואשות להתחמק, נראה יותר ויותר כמו עכברוש טבוע.

"תפסיק את זה!" צרחה לילי על ג'יימס, "אני יודעת שזה אתה! תפסיק את זה עכשיו!"
ג'יימס פשוט צחק והרים את ידיו, להראות שאינו עושה דבר. לילי נראתה קרובה לבכי.
סוורוס ניסה לרוץ, זרועותיו מעל לראשו בניסיון לעצור את הגשם שניתך עליו, אך מדיו היו כה כבדים וספוגי מים, שהוא ספק־נפל ספק־החליק והתמוטט על הרצפה. רמוס היה צוחק, אך ריכוזו העמיק. הגשם המשיך לרדת בעוצמה גוברת יותר ויותר, עד שהיה קשה אפילו לראות את סוורוס מבעד למסך הגשם האפור. הענן גדל גם הוא, וגדש רעמים וברקים – הוא מעולם לא עשה זאת כשהתאמן על סיריוס. אך כשרמוס הרהר בזאת, הוא לא כעס כך על סיריוס.

"תפסיק את זה! בבקשה!" לילי התייפחה עכשיו.
ג'יימס הפסיק לצחוק. הוא נגע בזרועו של רמוס. "אממ… רמוס? הספיק לו, אחי…"
סנייפ לא התרומם. רמוס הבין שאף־אחד כבר לא צוחק יותר, וכמה אנשים החלו לצרוח.

"פִינִיטֶה." רעם קול מצדו השני של האולם הגדול.

בבת־אחת, הגשם פסק. הכל דמם. דמבלדור עמד בכניסה – רמוס לא ראה אותו מאז ליל־כל־הקדושים. הוא נראה רגוע ביותר, למרות הכאוס שבזכותו בדיוק תם. המנהל פסע אל האולם, מעלים את כל המים בהינף שרביט, ורכן מעל סוורוס.
רמוס החזיר את שרביטו לכיסו והתכווץ אל תוך מושבו, צופה בדמבלדור לוחש מעל לגופו הרפוי של סנייפ. לילי עדיין התייפחה, ומיהרה לעמוד לצידו של דמבלדור, רועדת מפחד.
"כולם לחדרים, בבקשה." דמבלדור דיבר בשקט, אולם איכשהו קולו נשמע בכל רחבי האולם הענק. "העלמה אוונס, קראי למדאם פומפרי."
לילי רצה מהחדר, והתלמידים האחרים החלו לצאת בצייתנות בטורים. ג'יימס, סיריוס ורמוס שלחו מבטים חוששים זה אל זה לפני שמיהרו להצטרף לשאר ביתם.

1. במקור: Loony Loopin. עפ"י גילי: "טרלללה לופין". אלא שתרגומה מאבד את "Moony" ירחוני.
"לופירחוני" – 'לופין' ו'פרחח', יחד עם 'פרחוני' המתכתב עם קונדס פקעות־הוורדים.
2. מלטינית: 'פלוביאם' = גשם; 'ליגאר' = קשר, קישור, מקשר או מקושר.