Rumpelschtilzchen
להערות, הארות, שבחים, נאצות, עצות ובקשות (או בקיצור: תגובות): [email protected] כל תגובה תתקבל בברכה.

כל החבר'ה הצעירים #8

Rumpelschtilzchen 13/06/2023 174 צפיות אין תגובות
להערות, הארות, שבחים, נאצות, עצות ובקשות (או בקיצור: תגובות): [email protected] כל תגובה תתקבל בברכה.

סודות

שלישי, חמישה באוקטובר 1971

הירח המלא הבא עבר בדומה לירח הראשון. הפעם היה ברור שהזאב נעשה חסר מנוחה, שכן רמוס התעורר עם כמה שריטות עמוקות.
"הן מחלימות מהר בעזרת חומר חיטוי," הוא יעץ למדאם פומפרי, שכרכרה סביבו באורו הקריר של הבוקר.
"ומהר יותר בעזרת קסם." היא חייכה ונפנפה בשרביטה. החתכים התאחו כמעט מייד. רמוס בהה בהם, נפעם.
"את יכולה להיפטר גם מהצלקות?" הוא שאל בלהיטות.
היא נענעה בראשה בעצב, "לא רמוס, לא מאלו, אני מצטערת."
"ז'בסדר." הוא נאנח, מתלבש לבית־הספר. הפעם הוא הביא איתו בגדים להחלפה והשאיר אותם במנהרה ממש מחוץ לצריף, על־מנת להימנע מחזרה נוספת למגדל. הוא יפגוש את שאר הבנים בשיעורם הראשון, ויניח להם לתהות היכן היה.
"אתה לא חייב ללכת לבית־הספר היום," אמרה מדאם פומפרי, "לא אם אתה עייף מדי. אני יכולה לכתוב לך פתקית שחרור."
"אני רוצה ללכת," הוא ענה, "זה לא כזה נורא, האמת."
פומפרי הסתכלה עליו בעיניים רציניות, "לא כזה נורא בינתיים. אני חוששת שהשינויים יתחילו לצבור תאוצה ככל שתתבגר."
"אז, השגחת על ילדים אחרים כמוני?" הוא ציפה לשאול אותה את זה כבר שנים, אך לא היה בטוח איך.
"לא, יקירי, אתה התלמיד הראשון שאני מכירה בהוגוורטס ש…"
"ננשך?"
"שננשך." היא אישרה בהכרת תודה, "אך אני מבטיחה שאני יודעת מה אני עושה. קראתי הרבה בנושא."
"את אומרת שיש ספרים? על אנשים כמוני?"
"טוב, וודאי." היא נשמעה מופתעת. היא התיישבה על המיטה בזמן שסיים להתלבש. "תוכל לשאול אחד מהם אם תרצה, הממ?"
הוא חשב על זה, ואז נענע בראשו.

* * *

היה להם שינוי־צורה בשעה הראשונה; מקגונגל לא ריתקה אותו על שלא הכין את שיעורי־הבית שלו – היא החליטה, מן הסתם, להקל עליו מעט בימים שסביב ליל הירח המלא. היא כן הכריחה אותו להבטיח שיביא אותם איתו בפעם הבאה, והוא הסכים, מקווה שנשמע כן. ג'יימס, סיריוס ופיטר בזבזו מחצית מהשיעור בניסיונות לתפוס את תשומת־לבו; אך הוא התעלם מהם בבוטות, עד שמקגונגל איימה להפריד בין ארבעתם.
במסדרון בדרכם לשיעור לחשים, ידע רמוס שלא יצליח להימלט יותר. הייתה זו הליכה של חמש דקות לכל הפחות.
"אז? איפה היית?!" פלט סיריוס, הולך מצידו השמאלי.
"שומקום." הוא ענה, מנסה למהר.
"הו, נו באמת," התחנן ג'יימס, מגיח מצידו הימני, "תגיד לנו! היית באותו המקום שבו היית בחודש הקודם?"
"אולי."
"שוב היית בריתוק?" שאל פיטר, מתקשה לעקוב אחריהם. רמוס קילל את עצמו על־כך שלא חשב על זה קודם – ריתוק יכול היה להיות סיפור הכיסוי המושלם.
"לַא."
"אז איפה-"

"הִזהר, חצוי־דם!"
רמוס היה כה עסוק בהתחמקות משאלותיהם של חבריו, שלא שם לב להיכן הוא הולך – ונתקע ישירות בסנייפ, שבדיוק הגיח מעבר לפינה. כבר מחומם, הקשיח רמוס את כתפיו וניסה לעבור אותו בכוח.
"תזהר בעצמך, סברמאוס."
סנייפ לא זז ממקומו, ודחף אותו במקום זאת. מולסיבר הופיע מעבר לכתפו השמאלית, מתנשא באיום מעל הנערים הקטנים יותר.
"אני יודע שאתם אלו שפרצו למעונותינו בלילה ההוא." הוא לחשש, "כולכם."
"כֵּה? תוכיח." גיחך ג'יימס, משלב את זרועותיו.
שפתיו של סנייפ התעקלו. "אינני יכול, בינתיים, אך אצליח. אחזיר לכם מידה כנגד מידה, בטחו בזאת."
"אנחנו משקשקים מפחד," ענה סיריוס, נשען על הקיר בהבעה משועממת. "עכשיו, האם תואיל בטובך לעוף מפה?"
"זה היה הרעיון שלך, לא, בלק?" ניחש סנייפ באיטיות מזדחלת, "או שלך, פוטר? זה חייב היה להיות אחד מכם; לפטיגרו אין את האומץ, וללופין היקר כאן – בבירור אין את המוח…"
רמוס אגרף את ידיו. הוא ראה את ידו של סנייפ על שרביטו – סוורוס ידע, כנראה, מקבץ נרחב של קללות וכשפים שונים. ג'יימס לימד את רמוס אחד או שניים, אך הוא היה עיוור מזעם כעת, ולא הצליח לזכור אף לא אחד מהם.
"אנא המשיכו להתקדם, רבותיי." צלצל פתאום קול חד מעבר לפינה. היה זה פרופסור פליטוויק, שצעד אל מחוץ לכיתתו על־מנת לראות מה גרם להיווצרות העומס. "סוורוס, אתה משתרך במסדרונות, וארבעתכם אמורים להיות בכיתתי. היכנסו בבקשה."

רמוס הרגיש מתוח וחם מדי במשך שארית שיעור הלחשים, שהיה בדרך כלל השיעור האהוב עליו. הוא הסתמך יותר על עבודה מעשית עם שרביטו מאשר על קריאה וכתיבה, ולרוב הצליח בו אפילו יותר מג'יימס וסיריוס. אך הפעם, משום שהיה לו קשה להֵרגע, הוא המשיך לירות כריות במרחבי החדר כטילים במקום להוביל אותם בעדינות דרך החישוקים שתלה פליטוויק מהתקרה.
הם כבר עבדו על לחשי הרחפה במשך כמה שבועות עכשיו, ופיטר היה היחיד שעוד התקשה. לדעתו של רמוס, בעייתו של פיטר הייתה מחסור בדמיון. ג'יימס וסיריוס היו שניהם חדורי מטרה ובעלי ביטחון עצמי; ורמוס הבין שביטחון עצמי היה כל מה שצריך על־מנת להצליח בלחשים הבסיסיים ביותר. רמוס עצמו הרגיש, בסך־הכל, שביכולתו לצלוח כל מטלה אם נראתה פשוטה דיה. פיטר, מצד שני, היה מודאג מכל דבר. הוא קרא -ושוב קרא- בספרי הלימוד, מנסה להעתיק את הדיאגרמות המסובכות שנמצאו שם; במקום לחקות את התנועות הפשוטות שהראה להם פליטוויק בשיעור.
"אני מצפה שכולכם תצליחו להרחיף את הספר הזה עד סוף השבוע," אמר פליטוויק בסוף השיעור. הספר המדובר היה אדיר מימדים, בערך מחצית מגודלו של הפרופסור הזעיר, ונראה כאילו אדם מבוגר היה מתקשה בנשיאתו למרחק ארוך. "אז הגיעו מוכנים לבוחן זריז של יכולותיכם."

פיטר נאנק כשארזו את חפציהם והתכוננו לעזוב.
רמוס הצליח להירגע עד זמן ארוחת הצהריים, אך עדיין התקשה לשלוט בקסמו מאוחר יותר באותו היום, ושמח ששיעוריהם היחידים היו תורת־הצמחים ותולדות־הקסם. הוא תהה האם היה זה מזגו -שתמיד היה חם- או אולי הירח המלא שעבר לא מזמן. תמיד היו לו הרבה יותר אנרגיות אחרי שינוי, אפילו לפני שידע שהוא יכול לעשות קסמים. כעת, שרביטו רטט בידו כמו הזרם החשמלי שעובר באנטנת הטלוויזיה. הוא ניסה לחש "לומוס" זריז, מתחבא בתא השירותים בין שיעור לשיעור, וכמעט שרף את אישוניו לגמרי.
ייתכן שהספר שהזכירה מדאם פומפרי היה יכול להסביר לו קצת יותר על זה, אך הוא לעולם לא יידע עוד. אולי היו גם ספרים אחרים בספרייה, אך הוא לא בדק. הוא הכיר את המילה, כמובן, והצליח גם לאיית אותה אם התרכז מאוד. אך הוא לא העז. רמוס חי בפחד שאם יכתוב אותה, או יגיד אותה בקול, איכשהו כולם יגלו את סודו. היה פשוט טוב יותר לשמור דברים כאלו לעצמו וזהו.

חמישי, שבעה באוקטובר, 1971

היה זה חשוב במיוחד שישמור את סודותיו לעצמו עכשיו, שכן רמוס שם לב שצופים בו:
מקגונגל, שעדיין הרימה גבה כשראתה שהוא איננו כותב הערות;
מדאם פומפרי, שתמיד ניסתה לשכנע אותו לעצור על־יד המרפאה לבדיקה מהירה;
וסנייפ, שעדיין רתח מכך שלא הצליח להבין כיצד התרחש אירוע אבקת־הגירוד.
רמוס היה אולי מצליח לסבול את כל ההתערבויות האלו, לולא היה גם אדם רביעי שבחן אותו.
המטרידן הזה היה שולי בהרבה, הרבה פחות ישיר בפיקוחו הזהיר, אך רמוס הבחין בו בכל אופן. סיריוס.
בתחילה חשב רמוס שהנער פשוט חטטן – תכונה נוספת שאפיינה אותו ואת ג'יימס. הם היו חייבים לדעת הכול על כולם. הם סיפרו לרמוס ולפיטר על עניינים של אחרים ללא הפסק: אבא של פלוני־בן־פלוני הודח ממשרה במשרד הקסמים לפני כשנה, ובגלל זה יש לו את מכשיר המעקב הזה על הכתף; דודה־רבתא של מירנדה ת'רופ הייתה פעם תחת חקירה בשל שימוש לא חוקי בשיקויי אהבה, ומאז איש לא שותה בבית־התה של משפחת ת'רופ; פרופסור סלגהורן יודע יותר על אומנויות האופל ממה שהוא מראה, ומועדון החילז־הורן[1] ידוע לשמצה בכך שנכללו בו קוסמים אפלים בעלי השפעה גדולה.
כמובן, לא סיריוס ולא ג'יימס ידעו מאומה על רמוס, ובתחילה, הסיק שזו הסיבה שבגללה סיריוס צופה בו בעניין רב כל־כך. אך הוא מעולם לא שאל שאלות ישירות, ואם היה מסוקרן ממשפחתו של לופין או מחינוכו – היה זה עניין פרטי שלא שיתף בו את ג'יימס. ג'יימס בקושי צפה באנשים אחרים, להבחנתו של רמוס – הוא העדיף שאנשים אחרים יצפו בו.
לא נראה שאף־אחד אחר שם לב, למרבה המזל. סיריוס היה ערמומי מבחינה זאת. רק לעתים נדירות ביותר הצליח רמוס לתפוס אותו בהפתעה, בוהה בו בתשומת־לב בעיניים הכחולות העמוקות האלו. לא הייתה לו אפילו את הבושה להסתובב כשנתפס – הוא רק ריכך את מבטו לחיוך חברי, שרמוס הרגיש מחוייב להחזיר.

היה זה יום חמישי, והם השלימו את שיעורי־הבית שלהם בחדר המועדון של גריפינדור – טוב, ג'יימס השלים את שיעוריו של רמוס, שכן הוא כבר סיים את שלו. הוא הסכים לעשות אותם בתמורה לכך שרמוס ילמד אותו את לחש ה'אבפוסקייט'. רמוס בלע את גאוותו והסכים לכך בשתיקה. הוא באמת לא רצה ריתוק נוסף עם פרופסור מקגונגל, וג'יימס היה מעולה בחיקוי כתב ידם של אנשים אחרים.
סיריוס היה לקראת סיום כתיבת החיבור שלו. כבר היו לו שלושה אינצ'ים יותר מהנחוץ, על שימושם של זבובים מרושתי־כנף במרקחות לשינוי־צורה, וגם דיאגרמות. היו ספרים מפוזרים לכל אורך השולחן שעליו השתלטו, יחד עם קסתות דיו וגלילי קלף מעוכים. פיטר ניסה להרחיף תפוח ולהכניסו לפח האשפה שנמצַא כמטר ממקום ישיבתם. עד כה הוא הצליח להרחיף אותו במקומו, אך אז הוא התנודד ונפל מטה חזרה.
מותש, פיטר הריץ את אצבעותיו בשערו שוב ופנה לספרי הלימוד שלו.
"אתה תקלוט את זה, פיט, אל תדאג." מלמל ג'יימס, לא מרים את מבטו מניירותיו של רמוס. "תמשיך לנסות."
"אני מנסה," יילל פיטר, "אני בטוח שזאת התנועה שבה אני לא מצליח… בספר כתוב להשתמש ב'תנועה חלקה ונחשית', אבל אני לא בטוח…" הוא סחרר את שרביטו באוויר.
"זה לא ככה," צקצק רמוס בלשונו, "זה כמו נחש על הצד. תראה." הוא ביצע את הלחש, מרים את התפוח לאוויר ללא מאמץ ושולח אותו אל תוך הפח בקלילות.
"צורת נחש, אתה בטוח?" קימט פיטר את מצחו. הוא כיוון את שרביטו אל כדור נייר מעוך שנח על שולחנם. "וִינְגַארְדיוּם לֶבִיוֹסָה!" הוא דקלם, מניף את השרביט כמו שהראה לו לופין. ממש כך, עף הנייר מעלה ברעד וריחף עם מעט פחות אלגנטיות אל תוך הפח, פוגע בצידו כשנפל מטה ונחת לצד תפוח אכול. פיטר התבונן במתרחש בעיניים פעורות, "עשיתי את זה!" הוא התנשם, "צורת נחש, למה הם לא פשוט כתבו את זה בספר?!"
"עבודה טובה, פיט." אמר ג'יימס, מרים את מבטו ומחייך. הוא הסיר את משקפיו ושפשף את עיניו בעייפות, "אתה צריך להיות מורה, רמוס."
לופין נחר, מסיט את מבטו במבוכה.

"כמעט סיימתי עם זה, אני רק צריך לבדוק משהו," המשיך ג'יימס, "אתה יכול להעביר לי את תיאוריה קסומה? הספר המסתורי?"
רמוס חש רעד קר חולף במורד גבו. מנסה לא להילחץ, הוא השפיל את מבטו אל ערימת הספרים שעליה הצביע ג'יימס. אחד מהם בהחלט היה על שיקויים – על כריכתו אוירה קדירה. האחרים; לא היה סיכוי שיצליח לנחש. נדמה היה לו שאותיות הכסף והזהב שנמצאו על כל כריכה מתחלפות ומסתחררות אל מול עיניו. האם יהיה טוב יותר פשוט להרים אחד, אפילו אם הוא איננו הספר הנכון? הוא הסתכל בייאוש חזרה אל ג'יימס, אך הנער קרא מחדש את מה שכתב. פיטר היה עסוק מדי בניסיון להרחיף עוד כדורי נייר מכדי להרגיש בסערת רגשותיו הפנימית של חברו. רמוס השפיל את מבטו שוב, לועס את שפתו התחתונה.
סיריוס כחכח בגרונו בשקט ונשען לאורך שולחן העבודה. הוא טפח על אחד הספרים בשקט עם אמתו, מבלי להסתכל על רמוס. היה זה ספר עב־כרס, כבד וגדול בעל כריכה שחורה, שרמוס זיהה במעומעם. בהקלה, הוא מיהר לחטוף את הספר, והושיט אותו לג'יימס.
"לחיים[2], אחי." אמר ג'יימס בפיזור נפש, חוזר לעבודתו. סיריוס המשיך בעיסוקיו כאילו לא קרה דבר. רמוס הרגיש את לחייו בוערות.


1. במקום מועדון ה"סלג־סלבס" (עפ"י תרגום גילי בר־הלל), על מנת לתפוס את ה"חילזון" (slug) הנמצא במקור באנגלית.
2. הביטוי "cheers" הבריטי, משמש כסלנג במקום "תודה", "כל הכבוד", "שכוייח" (היידישאי), "יששש" (הישראלי), "יופי", "הידד" וכיוצ"ב. כל־זאת בנוסף, כמובן, למשמעות המקורית של 'הרמת כוסית'.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
18 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך