פאנפיק לילי וג'יימס \ פרק 4 – היציאה להוגסמיד

בימים הבאים לילי לא החליפה מילה עם שכנתה לחדר, אמילי, ובמקום לפטפט איתן בערבים ישבה על הכורסה בפינת חדר המועדון ושקדה על הכנת העבודה לשיעור שינויי צורה, עד שעיניה כמעט ונעצמו. בבקרים בקושי הייתה מתעוררת, ובזכות מרי קמה בזמן. ג'יימס המשיך לחייך אליה בכל פעם שמבטיהם הצטלבו.

באותם ימים הייתה עוקבת אחר הידיעות בנביא היומי, וליבה החסיר פעימה בכל פעם שאוזכר עוד שם מוכר שנרצח על ידי אוכלי המוות. היא חששה למשפחתה, שאומנם הייתה מוגלגית, אך עדיין הייתה שרויה בסכנה – בגללה.

* * *

יום היציאה להוגסמיד הגיע, ולילי התייצבה במקום שג'יימס הורה לה להיפגש. היא קיוותה שהפגישה הזו תיגמר במהירות. היא הבחינה בג'יימס מרחוק, שנפרד מחבריו הקונדסאים, והתקרב אליה בחיוך ענקי.
"היי, אוואנס,"
היא השיבה לו חיוך מאולץ. שניהם החלו לצעוד בשביל המוביל להוגסמיד, ושתיקה שררה ביניהם. לילי בינתיים חשבה על חברותיה מרי ואמילי, שיושבות עכשיו בספרייה ושוקדות על העבודה. היא תהתה אם הן חושבות עליה, ואולי אפילו מצטערות שהיא, החכמה בחבורה, לא מכינה זאת ביחד איתן (לילי ניסתה לסלק את המחשבה הזו ממוחה). כשהגיעו לפונדק שלושת המטאטאים, היא התעקשה לשלם על עצמה, ולא הייתה מוכנה שג'יימס ישלם על כוס הבירצפת שלה. ג'יימס החל לפטפט על קווידיץ', ולילי ניסתה לעקוב אחריו, אך ללא הצלחה. מחשבותיה נדדו אל משפחתה, והגעגוע אליהם היה עז. היא רצתה להיות איתם, להגן עליהם מפני אוכלי המוות שיכולים לצוץ אל ביתם בכל רגע, ולקלל אותם בקללה-שאין-עליה-מחילה….
"לילי?"
מחשבותיה התפוגגו, והיא פנתה להביט בפניו של ג'יימס, שהביט בה בסקרנות. "הממ?"
"אני מצטער ששעממתי אותך בדיבורים על קווידיץ', ואני יודע שלא הקשבת – אבל זה בסדר," הוא הוסיף כשאדמומית הופיעה בלחייה. "מה שמעניין אותי הוא על מה את חושבת כל כך הרבה."
"על שום דבר." פטרה אותו במחי יד, וכשראתה את מבטו הספקני הוסיפה, "לא משהו שיעניין אותך."
"כל דבר שקשור בך יעניין אותי."
"זה סתם שקר שאתה אומר לכל מי שאתה יוצא איתה." היא הקניטה אותו.
"לא נכון!"
היא חייכה כשראתה איך ביטחונו מתערער.
בשתיקה שהשתררה ביניהם, הוא לגם מכוס הבירצפת שלו, ושובל קצפת נשאר על שפמו. לילי חייכה חיוך גדול, והוא הביט בה בתמיהה. היא התקשתה לעצור את צחוקה, ורק הצביעה על פניו. הוא החל למשש בזהירות את פניו, וכשהגיע אל שפמו המלא קצפת החל לצחוק גם הוא, וניגב זאת בשרוולו. כשנרגעו מצחוקם, ג'יימס מלמל, "נחמד לראות אותך צוחקת אחרי ההבעה העצובה שהיה לך מקודם. כבר חשבתי שאני זה שכל כך משעמם.."

לאחר מספר דקות החליטו לעזוב את הפונדק ולטייל קצת.
"אז, למה היית עצובה מקודם, אוואנס?" הוא ניסה לאחוז בידה, אך היא משכה את ידה אליה בעדינות.
"זה לא משהו שיעניין אותך, ג'יימס. צריך לומר לך את זה שוב?"
"משפחה? חברות? אני?" הוא המשיך לשאול, לא מתייחס למשפטה האחרון.
מחנק עלה בגרונה כשהזכיר את משפחתה, וזיכרון אחרון מהם צץ ועלה במחשבתה: איך נפרדה מאמה בחיבוק מהיר בתחנת קינג קרוס, ואיך רק נופפה לשלום לאביה, ושלחה נשיקה חטופה לאחותה פטוניה… מי יודע, עלתה בראשה מחשבה מצמררת, אולי זו הייתה הפעם האחרונה שראתה אותם…
"אוואנס! אני מצטער, אני – לא התכוונתי לגרום לך לבכות – "
רק עכשיו שמה לב שדמעות מלוחות כיסו את פניה, והתיישבה על ספסל מאבן, מוחה אותן במהירות. ג'יימס התיישב לידה, והיא חשה בחום גופו. היא לא רצתה להראות חולשה לידו, אחרי שבמשך שלוש שנים התאמצה להיראות חזקה ואמיצה.
היא קמה במהירות ממקומה, מתחמקת מעיניו השואלות, וצעדה חזרה להוגוורטס, מתנגשת בכמה אנשים בדרכה, אך לא עוצרת למלמל "סליחה," כצפוי ממדריכה שצריכה להראות דוגמא. קולו של ג'יימס עוד נשמע בראשה, איך קרא בשמה והיא התעלמה, והמשיכה לצעוד בנחישות, מוחה את דמעותיה שעיוורו אותה. אך למרות הכאב שהרגישה כשנזכרה במשפחתה, עכשיו – לאחר הבכי – הרגישה קלילה יותר. משוחררת. ועם מחשבות מעט יותר אופטימיות.
משהגיעה, נכנסה מיד לחדר המועדון ונשכבה על כורסה, נהנית מהשקט שאפף את החדר. לילי נשמה עמוקות, מסדרת את נשימתה המהירה.
"אוואנס? את לא אמורה לטייל עכשיו עם קרניים בהוגסמיד?"
היא קפצה. הו, זה היה רק סיריוס.
"לך מפה, סיריוס."
"מה קרה, לא הסתדרתם ביחד? אני מבין אותך, למען האמת. ג'יימס יכול להיות די אנוכי לפעמים – "
"סיריוס!"
"אוקי, אוקי, לא צריך! אני הולך לנשנש משהו, גם כן בנות…"