קמח, ביצים, אהבה וחמאה

היה זה יום חורף קר, גשם כבד דפק על הגג והחלונות.
הבית הקטן ספג בשתיקה את הכל, בדיוק כמוהה.
היא ישבה כשכוס תה קמומיל בידה, מקורבלת לה בכיסא הקשה, עטופה בסוודרים דהויים, שכמעט שלא ניקרה בהם הצבעוניות של פעם.
קול הדפיקה הבלתי פוסק, הטפטןף המרגיעה של טיפות הגשם, גרם לכל הקולות להשתתק.
שום רחש. שום קול.
שקט.
מולה על השולחן הייתה פיסת נייר ועפרון, שכמה מילים היו כתובות אליה:

חלב
ביצים
קורפלור
סוכר
מלח
שוקולד
חמאה
שמנת מתוקה
תמצית וניל

רשימת קניות. היא התכוונה להכין עוגה בסוף השבועה, אבל לא היו לה מספיק מצרכים. היא לא יצאה מהבית הרבה.
התה כבר התקרר, והשקט המשיך לשרור במטבח.
בחוסר רצון ונוקשות היא כמה מהכיסא ולקחה לידיה את רשימת הקניות ואת העפרון וגררה את עצמה על הארון.
היא פתחה את דלתו וסקרה את המדפים, בודקת עם שכחה לכתוב משהו.
אבל משהו לכד את תשומת ליבה.
נצנוץ מתכחת מתחת לארון.
היא התקופפה בקושי וגילתה כופסאת פח ישנה.
היא הוציאה את הכופסא, פתחה את המכסה, ובידים רועדות הוציאה שני פריטים: שרשרת עשוייה מפקקי משקה וזוג משקפיים משונים.
דמעה זלגה במורד לחייה ונשרה בדממה על החצאית המקומטת שלה.
ובלי שרצתה בכך, הגיעו הזיכרונות שהדחיקה.

הם היו מאוהבים, הוא עמד לקבל את משרת המורה לצמחים, היו להם תוכניות לבית, לילדים, להכל, ואז פתאום הגיעה החנה הזאת, וגנבה אותו.
הם החליטו לקרוא לבת שלהם על שמה, אבל אחרי שנולדו להם הילדים הם שכחו אותה.
היא הייתה החברה הכי טובה שלה, היא תמיד הייתה לצדה כשהציקו לה ולעגו לה, ואז הוא הגיעה והרס הכל.
היו לה חברים, והם נטשו אותה.
השאירו אותה לבד להתתמודד עם העולם.

לונה זרקה את המשקפיים והשרשרת על הקיר הנגדי וכבשה את פניה בידיה.
היא יבבה ובכתה, וכשלא נשארו לה כבר דמעות היא ניגבה את עיינה, ובידים רטובות לקחה את העפרון ובסוף הרשימה הוסיפה:
אהבה.