תתעורר- פאנפיק דביק על וואן פיס

"אתה תתעורר." היא לחשה. "סייף אמיץ שלי." פניה החלקות נראו משועשעות כמעט, וחיוך קטן ומקסים נח על שפתיה הדקות. אך עיניה הכחולות ומלאות הדמעות הראו כמה היא דואגת, כמה היא עצובה וכמה היא מקווה שעיניו הירוקות יפתחו שוב. "הוא רופא טוב, אתה תהיה בסדר. קדימה, סייף אמיץ שכמותך. תפקח את העיניים, החרבות שלך לא אצלך. אתה מרגיש את זה, נכון? אתה אף פעם לא מצליח לישון שהחרבות שלך לא אצלך. אז קדימה, תפקח את העיניים ואני אגיד לך שהן ממש בחדר שליד." אמרה בשנית. והעבירה את ידה השזופה והדקה בשערו הירוק, "כולם כבר ערים, אפילו סנג'י התעורר לפניך. אתה רוצה שסנג'י ינצח אותך במשהו? אתה מפסיד את ארוחת הערב, סייף. זו כבר השלישית שאתה מפסיד." הגוש בגרון שלה הפך קשה יותר פתאום, גבוה יותר ומכאיב יותר. "בבקשה… תפקח את העיניים… אני יודעת שאתה יכול… אפילו אם צ'ופר אומר שזה לא בטוח, אפילו אם אף אחד אחר לא חושב שתצליח לתעורר הפעם… בבקשה, סייף אמיץ שלי… אני מאמינה בך…" לחשה, והדמעות זלגו על לחייה בדממה. נופלות על חזהו החבוש, "שלושה ימים! אתה ישן שלושה ימים! בבקשה, לא יכול להיות שאתה עדיין עייף! תתעורר כבר! למה אתה מתגרה בנו ככה?! פשוט תתעורר!" צעקה, וניערה קלות את כתפיו. "אתה לא זוכר?! מה אמרת לי לפני שהקרב התחיל?! אתה לא יכול לא להתעורר עכשיו! לא אחרי שאמרת שאתה אוהב אותי! אתה לא יכול! אני לא מרשה לך! פשוט תקום! אתה ישן כל הזמן! אבל שלושה ימים?! תקום, אתה מפחיד אותי! אתה לא התאמנת כבר שלושה ימים! אתה לא אכלת כבר שלושה ימים! לא שתית ולא צחקת ולא רבת עם סנג'י ולא צעקת על לופי! לא יכול להיות שלא נמאס לך לישון!" כעת היא טלטלה את כתפיו בחוזקה, והבכי שלה יצא מכלל שליטה. "תתעורר!"
"רובין…" נשמע קול חלוש מפתח החדר, "הבאתי לך קצת אוכל… ובאתי לבדוק את התחבושות שלו…" צ'ופר אמר, והשפיל את מבטו אל הצלחת שהתנפצה על הרצפה. "אני מצטער…" הוא לחש. "זה בסדר." היא נאנחה, וניגבה את הדמעות בשרוולה. "אתה יכול לעשות את מה שאתה צריך לעשות, ואני לא רעבה." היא אמרה בחיוך קטן ועצוב. צ'ופר צעד אל החדר בצעדיו הקטנים, כובעו האדום והגדול היה עקום במקצת. הוא בחן את גופו של זורו במשך דקות אחדות, והחליף את שקית הנוזלים התלויה על העמוד. ואז נעמד ליד רובין בכל קומתו הזעירה, ונשא אליה עיניים קטנות. "רובין… את רוצה שאני אקרא למישהו?…" שאל בשקט, היא נדה בראשה לשלילה. "ו… אתה רוצה שאני אביא לך משהו לאכול?…" הוסיף בקולו המתוק, היא נדה בראשה לשלילה. הרופא הקטן חשב לרגע ואז טיפס אל המיטה ברגליים קטנות, ונעמד עליה. עיניו היו כעת בגובה עיניה של ניקו רובין, "ו… את…" הוא נעצר, ואז חשב שוב. ואז חיבק אותה חיבוק ארוך, "הוא לא ישן…" נאנח. אולי טוני טוני צ'ופר היה הרופא של הספינה, אך בין אם בנפשו, מוחו, התנהגותו או גופו, הוא היה ילד לכל דבר. ואחד עדין ורגיש, שלא היה מסוגל להיות חזק בשביל אחרים. וכעת גם הוא בכה. "הוא לא ישן…" התייפח. גם היא בכתה, אבל בשקט ובאצילות. "הוא לא ישן…" הוסיף. היא כרכה את זרועותיה הדקות סביב גופו הקטן, והפרווה שלו ליטפה את עורה. את פניה היא קברה בכובעו האדום, "זה רק סוג אחר של שינה דוקטור. שינה עמוקה מאוד, אתה אמור לדעת את זה יותר טוב מכולם. אתה הרופא הרי." הסבירה. "אני לא רוצה שהוא ימות!" התייפח, היא משכה אותו אליה ונתנה לו לבכות על צווארה. "אני יודעת… אני יודעת…" לחשה. "אני לא יודע מה נעשה בלעדיו!" הוסיף הרופא הקטן. "אני יודעת…" היא המשיכה לנחמו. ונשקה למצחו כפי שאם נושקת למצחו של ילדה המפוחד.
"למה אני לא מקבל כזאת נשיקה?" נשמע קול, חלוש וצרוד ומלא כאב, אבל זה עדיין היה הקול הממזרי שלו. של רוראנורה זורו, היא התנפלה עליו בחיבוק דוב. וכך עשה גם צ'ופר. "וכזה אוכל." הוסיף, "אני גווע." הוא ניסה לנשום בין שני האנשים שניסו בכל כוחם -ככה היה נדמה לו- לחנוק אותו למוות בחיבוקיהם. "פשוט תשתוק, סייף. ושבחיים לא תפחיד אותי ככה שוב." נאנחה רובין בהקלה. הוא צחק, אבל הפסיק שהכאב בחזהו החמיר. "ברצינות צ'ופר." נאנח וניסה להדוף את הרופא שנראה כי נחוש ביותר להגיע אל צווארו. "אני מריח את האוכל של סנג'י ממכאן." הרופא הנהן נחושות ופנה החוצה מן החדר. "רובין…" נאנח זורו. "אז… בקשר לנשיקה ההיא ממקודם-" דבריו נקטעו ששפתיה נחו על שפתיו בלהט, וידה אחזו בכתפיו שהיא רחנה מעליו. ידיו שלו אחזו באחורי ראשה, וחיוכו גדל בין נשיקה לנשיקה. "אל תעשה את זה שוב." אמרה והחזירה את שפתיה אל שפתיו. "מה?" שאל. "להיפצע או לרמוז שאני רוצה שתנשקי אותי מול צ'ופר?" שאל בגיחוך. היא חייכה, "כן, כי ממש רמזת את זה בעדינות." ציחקקה. כעת הם שכבו על צידם זה מול זה, "ברור לך שצ'ופר לא חוזר לכאן נכון?" הוא שאל. היא הצמידה את מצחה למצחו לרגע קט, לפני שתבע אותה שוב. "כמובן." ענתה, הוא הפשיט אותה ממעילה. "ככה הרבה יותר טוב." צחק, ונשק לצווארה. היא צחקה גם היא ובעטה מעלה את מגפיה, "אני חייבת להסכים איתך." הוא פשט את חולצתו, התחבושות נגלו מתחתיה. "אז… בדיוק נקטענו בקטע שבו אמרת שאתה אוהב אותי." צחקקה, הוא חייך. "נכון, ואת בדיוק עמדת להגיד שאת לא מאמינה שסוף סוף הבחנתי בך אחרי כל הזמן הזה שפנטזת עלי והתפללת שתצליחי לעזור את האומץ להגיד לי איזה מדהים ומסוקס אני." צחק, היא אחזה בצווארו. "כן," היא אמרה במבט ממזרי. "כי זה בדיוק מה שאני עמדתי להגיד." הוא נשק לעורה- מתחת לצוואר ומעל החזה. היא נאנחה. ואז צחקה, ואז צעקה בהפתעה מאושרת.
הנשיקה הבאה באה קצת יותר נמוך.