׳מפוצלים׳

״כיילב פריור״ קראו לי, נשמתי עמוק.
התקדמתי לעבר החדר הפנוי ונכנסתי פנימה, החדר היה מלא במראות, הבטתי בדמותי המשתקפת במראה,השתניתי מאז הפעם האחרונה שהבטתי, לפני כחצי שנה אני חושב, לא ממש הקדשתי לזה תשומת לב עד עכשיו,
שערי בצבע אפרפר ועיניי כחולות, תווי פניי מרובעים מעט, התבגרתי אני חושב.
״שלום כיילב, בוא שב״ זיהיתי את הבוחן, כאדם השייך לפלג ׳אומץ לב׳ הוא היה לבוש בגדים שחורים ועל מצחו קעקוע בצורת כוכב.
התיישבתי ונשענתי ברעד קל על המשענת.
״תנשום עמוק, אנ לא יכול לבחון אותך כל עוד אתה בלחץ״ אמר עם חיוך קטן ומזויף שכנראה היה אמור להרגיע אותי.
לקחתי נשימה. ועוד אחת. ועוד אחת.
ערכתי מחקר קטן וקראתי הרבה על המבחנים, לפי הסטטיסטיקה רק 1 מתוך 97 נבחנים לא מקבלים תשובה סופית, אני עדיין צריך ללמוד על זה, מזאת אומרת לא מקבלים תשובה סופית?
עוד למדתי שאי אפשר להכין את עצמך למבחן, כל מבחן מותאם באופן אישי לאדם הנבחן, אבל בשום מקור מידע לא היה מצויין מה בדיוק יש במבחנים האלו, רק שזה מכניס אותך לתוך סימולציה.
לקחתי עוד נשימה וניסיתי להרגיע את עצמי בכוח.
״אני חושב שאני מוכן״ אמרתי בלחש לבסוף, הוא הגיש לי משקה כחלכל
״מזה?״ שאלתי והרמתי את מבטי אליו.
״המבחן שלך״ אמר ״לחיים״ שתיתי בלגימה אחת את המשקה הכחול.

פקחתי עיניים, אבל לא הייתי עוד בחדר המבחן.
הייתי בחדר שלי, ישבתי על המיטה החורקת וליטפתי את המצעים הנוקשים שהיו לי.
תמיד דימיינתי איך זה להירדם על מתעים רכים ומלטפים.
הסתכלתי הצידה, משהו משך את מבטי תיבה בפינת החדר שלי, אני לא זוכר שהייתה לי תיבה בחדר,
פתחתי אותו ובפנים היה מפתח.
״לקחת את המפתח? מה לעשות איתו? זה חסר כל הגיון״ מלמלתי ״מה הוא פותח? מה אני אמור לעשות?״ הרגשתי חסר אונים, אני לא רגיל להתמודד עם דברים שאני לא מכיר, בדרך כלל הכל אצלי מחושב ובעל הגיון, לא הכרתי את התחושה המוזרה הזאת.
עצמתי את עיניי חזק וכשפקחתי אותן לא הייתי עוד בחדר שלי, ישבתי באולם גדול וריק מול מחשב, על המחשב קפצו כל מיני מסכים, ניסתי לבטל אותם בדרך הפשוטה שלמדתי בבית הספר ולא הצלחתי, נזכרתי בתוכנה שפיתחתי, אפליקציה בדיוק לדברים האלה, הקלדתי במהירות עד שהמסך הראשי חזר.
חייכתי בניצחון והתחלתי לגלוש במחשב, רציתי לחפש עוד מידע על משהו שלמדנו בשיעור הסיטוריה.
הבטתי מסביבי, כבר לא הייתי בחדר ההוא, הייתי מחוץ לגדר, בלעתי רוק בחשש, אסור לי להיות כאן, הבטתי לכיוון המרחקים, לרגע חלפה במוחי מחשבה ״מה יש שם..?״
המחשבה הזו הוחלפה מיד ״אסור לי להיות כאן, זה חסר כל הגיון״ הקול במוחי אמר, התקדמתי חזרה לכיוון הגדר והתחלתי ללכת לצידה, מחפש מקום להיכנס פנימה.
״סליחה״ צעקתי כשראיתי מישהו, אדם גבוה בבגדים שחורים ששייך לפלג ׳אומץ לב׳
״סליחה אדוני״ הוא הסתובב אליי ״איך אני נכנס חזרה פנימה?״ שאלתי והוא צחק
״אין כניסה בחזרה״ אמר ״זה החוק הבסיסי, יש יוצא ואין נכנס״ אמר וקפאתי במקומי.
אני באמת הולך להישאר כאן מחוץ לגדר לנצח? חסר פלג? בודד?
אף פעם לא קראתי על מישהו שיצא מהגדר… אני אהיה הראשון?

פתחתי את עיניי ונשמתי עמוק, הייתי בחדר המוקף מראות, הבטתי קדימה וראיתי את האדם מ׳אומץ לב׳, שעורך את המבחן שלי מחייך אליי חיוך קטן וערמומי.
״כיילב״ אמר
״מה התוצאה שלי?״ שאלתי בהיסוס ״הקרבה עצמית?״ שאלתי עם תקווה וחשש במקביל, לא ידעתי למה אני מייחל יותר.
״אוריינות״ אמר במילה אחת ופתח לי את הדלת
״תודה״ אמרתי, אבל לא התכוונתי על הדלת הפתוחה…

״למה חזרת הביתה מוקדם?״ שאלתי את ביאטריס בזמן שערכנו את השולחן.
״הסרום עשה לי בחילה, אז שיחררו אותי הביתה״ אמרה בלחש.
ביאטריס זו אחותי, יש לה שיער בלונדיני ועיניים חומות וגדולות, היא יפה אבל היא חושבת שלא וטוענת שאני אומר את זה בגלל שאני אחיה.
״מה.ביאטריס מה הייתה התוצאה שלך?״ שאלתי, אסור לנו לדבר על התוצאות שלנו, אבל הרגשתי שאני מוכרח לשאול אותה.
״מה הייתה שלך?״ שאלה, חייכתי, לא רציתי לספר והיא ידעה את זה.
״ביאטריס״ אמרתי בלחש ״מחר… בטקס כשאת בוחרת, תחשבי על המשפחה…״ נשמתי עמוק ״אבל את צריכה לחשוב גם על עצמך״ הוספתי, ידעתי למה אני אומר לה את זה, ביאטריס אף פעם לא הרגישה שייכת ל׳הקרבה עצמית׳ ואני רואה את זה, באיזהשהו מקום ביאטריס רוצה להיות חופשייה, להסתכל במראה מתי שמתחשק לה, לדאוג לעצמה לפעמים… מגיע לה להרגיש ככה…
וזו לא רק ביאטריס, גם אני מרגיש ככה… אבל קל לי יותר, אני יודע להתאים את עצמי לסביבה, כלפי חוץ אני בהחלט ׳הקרבה עצמית׳, אבל את המחשבות שלי אני שומר לעצמי כמו כל אחד…
״לילה טוב ביאטריס״ אמרתי ומשכתי אותה לחיבוק, הרגשתי שהיא דומעת, היא רעדה קצת אבל לא רציתי לגרום לה למבוכה, הסתובבתי והלכתי לחדרי.
״לילה טוב כיילב״ אמרה בלחש כך שבקושי שמעתי, אבל שמעתי ואני חושב שהיא ידעה את זה…