שרלוט.

שרלוט הייתה ילדה בלתי נראית.
לשרלוט לא היו חברים, ושרלוט הייתה רק יושבת בפינה וקוראת ספרים.
שרלוט הייתה נכנסת לאינטרנט וכותבת לאנשים שהיא לא מכירה, דברים שהיא כן מכירה. מספרים שקראה, מתוכניות שצפתה בהן, מדברים ששמעה עליהם.
שרלוט הייתה שומעת איך בכיתה היו מרכלים עליה,
אבל לא הכי היה לה אכפת, כי היו לה חברות אחרות.
שרלוט חזרה הביתה, התיישבה בנוחות מול המחשב, ורק הקלידה.
אמא קראה לה לאכול, אבל היא לא באה.
אבא קרא לה לצאת עם הכלב, אך היא התעלמה.
שרלוט יצאה רק לשירותים, למרות שבסוף גם לשם היא לא הייתה הולכת.
כי היא לא אכלה כלום, היא לא שתתה כלום.
היא ישבה מול המחשב שפלט עליה קרינה שהכאיבה לעיניה, אך היא כבר הייתה מהופנטת.
לזה שלאנשים היה אכפת ממנה, שרלוט, הרוח העצובה של בית הספר.
לפעמים שרלוט באמת הרגישה כמו רוח, כי היו דוחפים אותה, ומנסים לשבת עליה, ובכלל חשבו שהיא לא קיימת.
ותמיד היו אומרים שזה בטעות. שהם לא שמו לב.
אחר כך הם היו מרביצים לשרלוט, ומנסים לגעת בה רק כי לא היה אף אחד שהיה מתערב לטובתה.
שרלוט הייתה חוזרת כל יום אחרי בית הספר, מלאה בחבלות ירוקות וכחולות וסגולות, והייתה חוזרת לבית ספר עם עוד יותר חבלות.
הוריה של שרלוט כבר לא דיברו איתה יותר, הם היו עסוקים בעניינים שלהם, לא הראו שום אכפתיות. הם אפילו זרקו את הכלב לרחוב כי נמאס להם לטפל בו.
הכלב נדרס.
שרלוט הפכה קטנה יותר ויותר, צנומה יותר ויותר, מלאה בשריטות ומכות עד זוב דם, שעשתה לעצמה, ושעשו לה.
שרלוט הייתה ילדה אומללה ועצובה, והיא לא הייתה מוכנה להודות בזה.
היא אמרה לכולם שהיא בסדר, לא ששאלו אותה, אבל זה מה שתכננה להגיד.
היא סיפרה את מה שהיה קורה לה לחברות שלה באינטרנט, והן רק ניסו לשכנע אותה להפסיק, הן כבר הפסיקו לדבר איתה על נושאים אחרים.
בסוף נמאס לה מהן, והיא שברה את המסך. עם אגרופה.
שרלוט לא יצאה מהחדר שלה. היא רק בכתה. בכתה ופגעה בעצמה. כל גופה היה מלא חתכים, והעור כבר נדבק לה לעצמות.
בבית ספר של שרלוט, כבר לא היו מרביצים לה או נוגעים בה, כי היא הגעילה אותם. היא תמיד נראתה כאילו היא עומדת להקיא או כאילו שהיא גופה.
למורות לא היה אכפת משרלוט, כי כל עוד לא עשו רעש, למורות לא היה אכפת מאף אחד.
כבר שבוע שרלוט לא מגיעה לבית הספר, ואף אחד אפילו לא שאל לשלומה. אפילו לא הוריה.
שרלוט יושבת ובוכה על המיטה שלה, בוכה כי הרגשות שלה שוקעים עמוק בגופה, יוצרים עליה עוד פצעים. והגעגועים רק מתחזקים. היא מתגעגעת לתחושה הזו של חברות. לתחושה הזו שיש לך הורים אוהבים, היא מתגעגעת בעיקר לכלב שלה, שמת.
שרלוט יושבת ושומעת כל היום שירים בפול ווליום,
השכנים כבר התקשרו כמה פעמים להתלונן.
ההורים כרגיל לא בודקים מה היא זוממת, אז היא אספה את כל הדברים שלה מהלוקר בבית ספר, והלכה הביתה כאשר מוות מרחף מול עיניה.
ילדים מהשכבה מציקים לשרלוט, ומנסים להפיל אותה ולהרביץ לה, שוב.
שרלוט בוכה שוב.
שרלוט שומעת צרחה, ורואה בין דמעותיה ילד שמנסה לעזור לה. הוא הבריח את הילדים דמויי השטן. הוא שואל אותה אם היא בסדר, ושרלוט עונה שכן.
הוא אומר שהוא לא מאמין לה. אז היא מחבקת אותו, אומרת לו תודה, והולכת בחיוך.
הוא הולך אחריה.
הוא נותן לה את מספר הטלפון שלו, רק כי הוא חושב שהיא תצטרך מישהו לדבר איתו.
הילד אומר שהוא חדש בעיר והוא לא מכיר אף אחד.
שרלוט שותקת ונכנסת הביתה. היא לא מזמינה אותו להיכנס.
שרלוט לא חזרה להיות אותו הדבר מאז אותו היום,
אבל בצורה הטובה.