שתי מזכרות, ממיליון זיכרונות

הים שוטף ושוצף זיכרונות, אני זוכר אותי ואותך, מטיילים יד ביד על החוף, אני זוכר שנתת לי קונכייה שמצאת ואמרת לי ״היא תשמור עלייך״, הרמת אותי על כתפייך, ולקחת אותי הביתה.
אני זוכר אותך, ביום ההולדת שלך, אומר לי ״אני תמיד כאן, בזכותך״ ותהיתי למה בגללי, הים געש, הוא היה כקול רקע, אתה תמיד מחייך לעברי, אך הדבר תמיד נישכח…
אני זוכר אותך, מטייל איתי בחוף, מלמד ומראה לי כיצד לגלוש, זה היה היום המאושר בחיי, סתם להנות איתך, ולהנות מהרגע המשותף…
אני זוכר כאשר טיילת איתי בחוף, ונתת לי שרשרת עם הקונכייה שנתת לי לפני זמן רב, ענדתי אותה, אתה חיבקת אותי חזק ובכית, תהיתי למה, אמרת לי שנותר לנו חודש ביחד…
אני זוכר אותנו, בונים ארמון בחול, כאשר הערב הגיע, בכית, ואני מחבק אותך חזק, שותק… אתה רק נסעת אותי על כתפייך, ושתקת כמוני, רק הגחליליות האירו את דרכנו, והצרצרים היו היחידים שדיברו…
אני זוכר אותי בחדר, בונה טירה מלגו, אתה ניכנסת לחדר, ענייך ניראו עצובות ועיפות, פרעתה את שערי ורק אמרת ״היה חזק, הבטח לי שתענוד את השרשרת כל עוד אני לא כאן, אני אחזור, ונטייל עוד פעם בחוף״ הזלת דמעה, ואני פרצתי בבכי. ליוויתי אותך, עד לרכב שלקח אותך, האמנתי שתחזור, חיכיתי רק לך, ענדתי את הקונכייה כל הזמן. לאחר חודש מאז עזבת, אימי פרצה בבכי, המון מילא את הסלון, כולם אומרים לי ״תיהיה חזק״ אני תוהה היכן אתה.
עכשיו אני כבר יודע, אתה עזבת אותי, תמיד היית שומר עליי, מגונן… אני עדיין עונד את הקונכייה, וממשיך בזאת. אני יודע שלא תחזור, אך תמיד כאשר אני מטייל על החוף אני ניזכר ברגעים שלנו יחד, תמיד כשאני מביט בקונכייה, אני ניזכר בך, בחיוך המעודד שלך, שלעולם לא אזכה ליראות שוב…