אבלוטופוביה

אליסון מק 'קרן הייתה ילדה מאוד יפה. היה לה שער זהוב ארוך, ראשה היה מלא תלתלים. עיניה היו ירוקות כעיני חתול, ועורה היה עור חרסינה.
אמא שלה מתה עוד לפני שאליסון יכלה לזכור את פניה.מאז היא גרה עם אביה בתוך האחוזה הגדולה.
אליסון אהבה את האחוזה. היא הייתה בצבע חום, והייתה בנוייה באמצע של קרחת יער .כל האנשים שגרו מחוץ ליער פחדו להתקרב עליו, לכן אליסון ,אביה ומשרתיהם היו בודדים, אין שום אורחים, אף אחד לא מגיע ואף אחד לא יוצא.היא ידעה שיש אנשים ממשמר הלילה אשר מסיירים בתוך היערות, אבל אף פעם לא ראתה אחד.
אליסון ישבה על כיסא והסתכלה על הנוף שאף פעם לא השתנה. היא תמיד היתה בודדה, אף אחד לא אירח לה חברה בבית. אביה היה נעול בתוך חדר העבודה שלו ולפעמים היו עוברים שבועות עד שהיא הייתה רואה אותו, ומשרתיה התהלכו בבית כמו רוחות רפאים, שגם אותם ראתה רק לעתים נדירות.
לא הציבו לה גבולות בבית. היא יכלה לעשות כל מה שרצתה. אף אחד לא שמר עליה. היא יכלה לברוח ואף אחד לא היה שם לב, היא הייתה יכולה למות בתוך חדרה ועד שהיו שמים לב שנעלמה היו מוצאים רק שלד בתוך המיטה.
נשמעה דפיקה בדלת. היא זינקה מהכיסא בהפתעה, הרי מי כבר יכול להיות שם? היא ניגשה לפתוח את הדלת ואביה נכנס לתוך חדרה. היא הסתכלה עליו, הוא נראה מאוד עייף וזקן ממה שזכרה. עיניו היו מוקפות בתוך עיגולים שחורים, שערו השחור פרוע. "יש לי משהו בשבילך.קיבלתי מכתב ממשהי שמוכנה לבוא לפה, כתוב ששמה קרלין." "אבל אבא, אף אחד לא מגיע לפה." אמרה.היא היתה מופתעת, שמישהי תבוא לפה?לשם מה? למה?! "כן, אף אחד לא מגיע לכאן.אבל היא כתבה שהיא תהיה שמחה להגיע לכאן" אמר, הוא נשמע נלהב. "לשם מה, אבא? למה אנחנו צריכים אותה?" "כדי שהיא תוכל לשמור עליך, לטפל בך ולחנך אותך" בגלל שלה לא הייתה אמא, אבא נראה מאוד שמח שמישהי תבוא לכאן.היא לא שמחה. היא הרגישה כאילו מישהו זר שפולש לבועה שלה, שלא הייתה מושלמת, אבל בכל זאת היא לא רצתה שיפלשו לפה.ההרגשה שמישהי תהיה איתה פה, כל הזמן, הציקה לה כאילו עכביש גדול שזוחל לה על העור.
המטפלת 'קרלין' הייתה אמורה לבוא בשבוע הבא. המשרתים התחילו לנקות את הבית.את החלודה, קורי עכביש שהיו בכל פינה.תופרת תפרה לה שמלות חדשות,שלא תלבש 'סחבות' שמלות קורעות, או שקטנות עליה.הן לא הפריעו לה.
הגנן טיפל בגן הורדים. לאליסון היה מאוד חבל,היא מאוד אהבה את הפרחים הנבולים.הם נראו לה יותר שמחים וחיים מאשר ורדים אדומים.
בדיוק בזמן שהיא קבעה, אשה רזה,ששערה חום עכברי, עיניה קרות, לבושה בשמלה כחולה דהוייה וישנה,עם מזוודה שחורה קטנה, הופיעה ליד הדלת. משרת פתח לה את הדלת.אביה שהיה לבוש מהודר,ושערו מסודר, מראה שאליסון לא ראתה הרבה וגם לא רצתה, קיבל את פניה של קרלין. אליסון התחבאה מאחוריו. קרלין היתה בת 40, אבל פניה לא הראו שום רמז לכך. פניה היו מחודדות ,קשות וריקות כמו עיניה.
לגור עם קרלין היה מוזר לאליסון. אביה הסתגר שוב בחדרו, וקרלין טיפלה בכל עינייני הבית.
אביה נתן לה חדר בעליית הגג. חדר ישן, שהטפטים שלו עם עיטורי הורדים היו מקולפים ומלוכלכים, רצפת העץ חורקת ומלאת שכבת אבק עבה.בתוך החדר הייתה מיטה ישנה וגדולה, וארון בגדים גדול מעץ שחור.אליסון לא העזרה להיכנס לחדרה של קרלין לאחר שהיא הגיעה, אבל היא הייתה בטוחה שהחדר עכשיו נקי ויותר נעים לגור בו.
בבקרים קרלין הורתה להטבחית הזקה להכין ארוחות בוקר גדולות ומלאות כל דבר שאליסון יכלה רק לדמיין.היא כמעט ולא הייתה רעבה,היא לא אהבה לאכול. בשבילה זה היה רק צורך אבל היא לא נהנתה מהאוכל. קרלין הייתה כאילו מאכילה אותה בכוח, גם מבלי לגעת בה. היא הייתה יושבת בראש השולחן, ונועצת בה מבט קר כקרח, שגרם לאליסון תחושה רעה בבטן והיא הייתה חייבת לאכול את האוכל.
אחר כך קרלין הייתה לוקחת אותה לחדרה של אליסון, מושיבה אותה ליד השולחן הגדול ומלמדת אותה מספרים ישנים.
בערב היא הייתה מאכילה אותה שוב פעם ונעלמת לחדרה.
אליסון לא אהבה את שגרת היום הזאת. היא אהבה את החופש, היא אהבה לעשות מה שרצתה, מתי שרצתה, לאכול מה שבא לה ומתי שבא לה ואיזה ספרים לקרוא. היא אהבה לקרוא על אבירים ונסיכות שהצילו ממלכים מרושעים, על עולמות שלמים של פיות וכל מיני יצורים, סיפורים על מכשפות מרושעות ונסיכות שנופלות לידן. קרלין הייתה נותנת לה לקרוא על מלחמות משעממות, על אנשים שהיו אמורים להיחשב לחשובים אבל לאליסון פשוט לא היה אכפת מהם.
כשקרלין נעלמה לתוך חדרה כמו כל יום אחר, אליסון יצאה החוצה, היא הרגישה מחנק בבית והייתה זקוקה לאוויר. היא יצאה לגינה שהייתה מלפני הבית. כל האורות של האחוזה היה מכובים חוץ מהאור מעליית הגג של קרלין. האור היה כהה, בקע מנר. על החלון היו צללים מוזרים.
אליסון חזרה לביתה. היא לא רצתה ללכת ולעקוב אחרי קרלין, פן תתפס ותענש, אבל הסקרנות שלה ניצחה אותה. היא הייתה חייבת לגלות מה עשתה קרלין כל ערב. קרלין לא הייתה אישה רגילה, היא הייתה מרושעת עם מבט קר ואפל בעינייה, ואליסון חשדה בה בגלל זה.
היא עלתה במדרגות על קצות אצבעותיה על המדרגות הישנות והחורקות. השמש כבר כמעט שקעה לגמרי, האור היה קלוש בבית. העצים שבחוץ עשו צללים מפחידים על הקירות. האנשים שעל התמונות הישנות עקבו בעיניהם אחרי אליסון.
אליסון התקרבה לדלת הכבדה של עליית הגג של קרלין. יהיה לה קשה לשמוע דרכו, ולפתוח את הדלת, גם קצת, היא לא העזה.
היא נסתה להקשיב דרך הדלת אבל שום רחש לא נשמע משם. שום דבר . הייתה דממה והיא חשבה שאין אף אחד בתוך החדר.
היא פתחה את הדלת. החדר היה בדיוק כפי שזכרה אותו. חוץ מהמזוודה שקרלין הגיעה איתה שום דבר לא היה שונה שם.אף אחד לא היה בחדר.
לאליסון ירדה אבן מהלב, אבל אז שוב פעם התחילה לדאוג. איפה קרלין? לאן היא יכולה להיעלם?
"מה את עושה כאן?" היא שמעה את קרלין אומרת לה בקול חד כסכין, שהבהיל את אליסון עד מוות. אליסון הסתובבה במהירות וניסתה לגמגם לה תשובה הגיונית. קרלין אחזה בידה באחיזת ברזל . היא גררה אותה במדרגות במהירות. אליסון כמעט מעדה כמה פעמים, אחיזתה של קרלין הכאיבה לה, ורגליה כאבו מהמהירות שבה קרלין הובילה אותה.
קרלין לקחה אותה לחדרה. היא פתחה בתנופה את הדלת והובילה אותה לחדר האמבט של אליסון. היא בעטה בכוח בראשה של אליסון והכניסה אותה לתוך המקלחון הקטן. אליסון הרגישה מיואשת. מה היא מתכוונת לעשות?למה היא הגיבה כך?מה לכל הרוחות קורה כאן?!
היא הייתה על הריצפת האבן של המקלחון, היא הרגישה את הקור דרך שמלתה הדקה.קרלין הסתכלה אליה מלמטה.
היא חייכה חיוך קר, הדליקה את המים וסגרה את הדלת של חדר האמבט עם מנעול.צרחותיה של אליסון לא נשמעו. המים שרפו אותה, את עורה. היא הרגישה כאילו היא בתוך מקלחת של לבה רותחת, שממסה את עורה, וחודרת לתוך עצמותיה. היא הרגישה חסרת אונים, כאילו הקירות נופלים עליה, לא יכלה לנשום, פוחדת מהדקות הבאות. הכאב היה בלתי נסבל בכלל.
אף אחד לא שמע את צרחותיה של אליסון.
אף אחד גם לא שם לב שהיא נעלמה.
האחוזה המשיכה לעמוד שם, דוממת, בתוך לב של היער הגדול.