בובות

הוא אהב לשחק בבובות, הן היו החברות הכי טובות שלו, ובכל יום הולדת, כששאלו מה הוא רוצה במתנה, הוא ביקש בובת חרסינה גדולה ויפה. אחת כזו עם אודם אדום, שיער שופע ופנים חיוורות, אחת שיכולה להקשיב ולהבין עם המבט החייכני שלה. בכל שנה, הוא לקח בובה אחת, בילה איתה שעות רבות, טיפח אותה ואהב אותה, וכשהוא קיבל בובה חדשה, הוא שם את הישנה על המדף במרתף.
השנה, הוא החליט להראות לחבריו את אוסף הבובות שלו לראשונה. "… וזו הייתה הבובה האחרונה שקיבלתי." הוא הציג את הבובה ובחן את מבטיהם. חבריו החלו לפרוץ בצחוק מתגלגל, "אתה עובד עלינו?" אחד מהם פלט ולקח בפזיזות את הבובה מידו. "לא, אני רציני." הוא השפיל את מבטו ונרתע לאחור. הילד השליך את הבובה אל הרצפה, "בדיחה טובה."
הוא הרים את הבובה ומבטו נהיה כעוס, "צאו מפה עכשיו!" הרים את קולו. הם הסתכלו אחד על השני והשתתקו. "אני מחכה." האיץ בהם. הם הפנו את מבטם אל הדלת וצעדו במהירות לעברה.
הוא הסתכל על הבובות שלו והכניס אותן אחת אחת לתוך שקית אשפה גדולה וירוקה. "אני מצטער, אני לא רוצה לעשות את זה, אבל אני חייב." אמר ודמעה זלגה על לחיו האדומה.
הרבה זמן לאחר מכן הוא פגש בילדה, כזו יפה, עם אודם אדום, שיער שופע ופנים שמחות, אחת שיכולה להקשיב ולהבין עם המבט החייכני שלה. היא הפכה להיות החברה הכי טובה שלו. הוא טיפח אותה ואהב אותה במשך שנה שלמה, עד שזיכרון מילדות עלה בראשו. הוא הלך איתה למרתף, כרך חוט סביב צווארה והפך את פניה לחיוורות, כדי שתיראה כמו הבובות שלו.
מאז, הוא משחק באנשים כאילו היו הם בובות.