דום טאון – פרק 1 *נותנת החסות*

מאט. זה שם נחמד, חשב מאט. הוא הלך בלי לחשוב אחרי מאדאם דיאמנט, שהתברר ששמה הוא לורל. היא הובילה אותו לקומה השנייה בפונדק. לבסוף עצרו מול דלת של חדר מספר 13. לורל הסתובבה אליו. "זה החדר שלך. רוב בני האדם שנשארו פה לא שרדו יותר מכמה שעות או הפכו, בדרך זו או אחרת, לתושבים קבועים. אבל אתה… יש לי הרגשה שאתה אחד משלנו. השאלה היא מה". היא הסתובבה סביבו, בוחנת. מאט הרגיש לא בנוח. "מאדאם.. לורל, אין לי כסף לשלם על החדר".
היא צחקקה. "אל תדאג, אני משלמת עליך! אתה מסקרן אותי. בהזדמנות אקח אותך לאמא שלי, אולי היא תדע". אחרי שמאט פגש את לורל, הוא הרגיש די בלחץ מהפגישה עם אמא שלה. אם תושבי העיירה פוחדים מלורל, מה האחרים מרגישים כלפיי האמא?
"הו, אל תלחץ. היא לא הרגה בני אדם כבר שנים". אז מה קרה לפני שנים? מאט רצה לשאול, אבל היא שמה את המפתחות של החדר בידו והתפוגגה לעשן שחור. מאט נאנח, והתחיל לפתוח את הדלת.
"איזה שוויצרית היא, הא?" אמר קול מאחוריו.
הדלת נפתחה, ומאט הסתובב לאחור, מופתע. מאחוריו עמדו שלוש ילדים, שני בנים ובת, בערך בני גילו. לאחד מהם היה כנפיים שחורות והוא החזיק חרמש ביד, והשניים האחרים היו דומים אחד לשני כמו תאומים.
"אז אתה חדש פה, בן אדם. יש לך ריח של A+. מה את חושבת, דיאנה?" אמר זה שדיבר קודם לתאומה שלו. "אל תהיה גרגרן, טום. חיסלת שלושה בקבוקים שלמים בארוחת הצהריים. לא תעזוב את המסכן?"
ענתה לו דיאנה. היא הסתכלה על מאט וחייכה, מה שחשף את שני הניבים הארוכים שלה.
מאט פחד. "אתם ערפדים? אתם… תמצצו לי את הדם עד שאני אמות?"
"זאת הייתה התוכנית הכללית", ענה טום, ודיאנה הכניסה לו מרפק. זה לא נראה שזה כואב לטום, כאילו הוא חסין לכאב. מאט התבונן בשלישי, זה שהחזיק את החרמש. הוא נראה קטן בשנה בערך מהתאומים, אבל הלחיץ אותו איך שהוא התבונן בחרמש שלו. טום כנראה שם לב ללחץ של מאט מהילד הנוסף, כי הוא התחיל לגחך. "טוב, מה שלא אנחנו נעשה יעשה פלוטו". פלוטו הרים את מבטו מהחרמש וגיחך גם. דיאנה נענעה את ראשה בסלחנות. "בכל מקרה, אנחנו מברכים אותך על בואך לדום טאון. תעזוב את טום ופלוטו, הם לא באמת יכולים לפגוע בך. לורל מתעניינת בך, ואסור לאף אחד לגעת בך לרעה". וברגע שסיימה הפכה לעטלף, ואחריה טום. הם התעופפו מחוץ לחלון, ופלוטו עף אחריהם.
זה היה מוזר. מאט נכנס לחדר שלו, ובחן את האזור. הוא היה חדר פשוט. הוא כבר ציפה לאיזה קבר עם נרות או משהו בסגנון. הוא ראה בצד החדר ארון וידע שלא יצטרך אותו. אין לו שום בגדים חוץ מאלה שהוא לובש. אבל בכל זאת הוא פתח אותו, ופער את פיו. הארון היה מלא בבגדים, שנראו במידה שלו. הוא סגר את הארון מהר, מחשש שהוא מדמיין, או משתגע. אבל אז הבין, שאחרי מה שקרה היום זה לא כזה מוזר. אז מה הוא יעשה עכשיו, ישאר בחדר ויבדר את עצמו או שיצא לחקור את העיירה? מאט הוציא מטבע מכיסו הטיל אותו. עץ – הוא נשאר. המטבע נחת בידו. פלי. מאט יצא מהחדר ונעל אותו. בואו נצא לסיבוב.
* * * * * *
מאט הסתובב ברחובות. במבט שני, זה לא נראה כמו עיירה רגילה. לאיש אחד שסחב מריצה מלאה באבנים היה זנב כמו לקוף. אישה מבוגרת שלבשה בגדים שחורים נבחה על ילד אחד שעמד מולה. ילדה שנראתה בערך בגיל שתיים עשרה יצאה מהקצביה והחזיקה חתיכת בשר נוטפת דם. היא הבחינה בו ונופפה. היא התקרבה אליו, מנגבת דם מהפנים. מאט חש צורך להקיא. "ברוך הבא לדום טאון! אתה בטח הבן אדם שלורל נתנה לו חסות", היא בירכה אותו.
"אני מבין ששמועות עוברות פה ממש מהר", ענה מאט. הוא נמנה להביט בה ובחתיכת בשר שהחזיקה. "אם זה לא חטטני מידי… אפשר לשאול מה את?"
היא צחקה. "אני? אני ילדת זאב, ליקנטרופית, ילדת ירח, או כל דבר אחר שבני אדם מכנים אותנו. אני איימי, מה שמך?" היא לקחה עוד כמה נגיסות מהבשר שלה, עד שהוא נגמר. את שאריות הדם היא ליקקה, ובשלב הזה מאט התאמץ מאוד לא להקיא. לפחות לא עכשיו. "השם שלי הוא מאט", הוא מלמל.
"שם נחמד. רוצה שאני אכיר לך את דום טאון? את הלהקה שלי, למשל?"
מאט הצטמרר. הוא הניד בראשו, "לא היום. פגשתי היום ערפדים וזה הספיק לי בהחלט".
"מסכן! ערפדים על היום הראשון. הטיפוסים הנבזיים האלה לא יכלו להניח לך בשקט? אני שונאת אותם", איימי נשפה בבוז. "אז בוא נעשה לך סיור במקום אחר. פגשת פעם מכשפות? חוץ מלורל, כמובן. היא ואמא שלה הן מכשפות מהסוג החזק ביותר בצד הזה של כדור הארץ".
מאט הרהר בזה. "לא. אפשר ללכת לפגוש כמה?"
איימי חייכה. "בשמחה".