דום טאון – פרק 2 *קובן של מכשפות*

מאט הלך אחרי איימי. בדרך הוא תהה איך ייראו מכשפות. תמיד הוא חשב שמכשפות הן זקנות ומכוערות, אבל אחרי שראה את לורל… הוא התחיל לפקפק בזה. אולי הן באמת מכוערות אבל משנות צורה בעזרת כישוף? אולי כולן בלונדיניות? אולי…
"הגענו", דיווחה איימי. מאט הסתכל במבנה שמולו והופתע. הוא ציפה שהיא תוביל אותו לבקתה בקצה העיירה, עם עטלפים ובית קברות בחצר.הוא לא ציפה לבית עץ עם שתי קומות בצבע שמנת, שמתוכו בוקעת מוזיקת רוק. איימי דפקה על הדלת, ואישה בסביבות גיל עשרים פתחה את הדלת. היא הייתה לבושה מכף רגל עד ראש בשחור וורוד. היא חייכה לאיימי ובחנה את מאט במבטה. "היי איימי, מי זה החדש?", היא שאלה. מאט שם לב שהשיער שלה, שמשום מה היה צבוע בורוד, בהק כמו השיער של לורל. "קוראים לו מאט, לורל נתנה לו חסות".
האישה הנהנה. "אוקיי. ברוך הבא, מאט. כנסו", אמרה ופתחה את הדלת לרווחה.
"תודה, בריג'יט", ענתה איימי וגררה אותו פנימה. מאט עמד בכניסה המום. בפנים הסתובבו נערות ונשים שנראה שהגיל שלהן נעצר. לכולן השיער בהק והן לבשו שחור עם נגיעות צבע, וכמה מהן אפילו רקדו לפי הקצב של שיר הרוק שהתנגן מהמערכת. מאט הרגיש שהוא נכנס למסיבת פיג'מות שהוא לא שייך אליה. הדברים היחידים שעזרו לו להרגיש יותר בנוח הם איימי והעובדה שבחוץ צהריים. הוא נגרר אחרי איימי ועלה איתה לקומה השנייה, שם היא לקחה אותו אל ילדה בגילם שישבה וקראה ספר בקצה החדר. היה לה שיער שחור בוהק והיא לבשה כולה שחור וסגול. היא הבחינה שהם מתקרבים והניחה את הספר לצידה. "היי! מה אתם עושים פה?" קראה אליהם, אבל לא ממש שמעו אותה בגלל המוזיקה החזקה. היא הקישה באצבעותיה ומגפון הופיע בידה. "תהיו בשקט!!!" היא צעקה, וכולם אטמו את האוזניים. מלמטה נשמעו קולות עצבניים והמוזיקה נחלשה. "או, ככה יותר טוב. אז איימי, מה את עושה פה? ומי זה שאיתך?"
"אני מאט. אני בן אדם ואני בדום טאון כי לורל נתנה לי חסות, מה שזה לא יהיה", מאט ענה, בעיקר כי נמאס לו שאיימי מדברת במקומו. "זה היה מגניב מה שעשית קודם, עם המגפון".
"שלום מאט, אני אנג'לה. אנג'י, אם תרצה. למה הכוונה מה שעשיתי עם המגפון? זה שצעקתי? אני די בטוחה שגם אתה יכול לעשות את זה", אנג'לה גיחכה.
מאט הרגיש נבוך פתאום. "לא, התכוונתי לזה שהקשת באצבעות והופיע לך מגפון ביד… זה קסם?"
"כמובן שזה קסם! אתה הגעתה לקובן של מכשפות ועוד שואל אותי אם מה שעשיתי זה קסם? חשבתי שבני האדם של המאה הזאת יודעים מה זה קסם", ענתה אנג'לה. איימי גלגלה עיניים, וצחקה. "אנג'י, הוא חדש! לא יפה לרדת עליו ככה. חוץ מזה, באנו רק כדי להראות לו איך נראות מכשפות. ראינו, עכשיו הולכים?"
"רגע! גם אני רוצה לבוא איתכם!", קפצה אנג'לה. "משעמם לי ואין כאן מה לעשות חוץ מלרקוד. אני אוהבת את השירים שברקע, אבל לרקוד אני לא יודעת".
מאט רצה להתנגד. לא היה לא נעים איך שאנג'לה ירדה עליו, אבל איימי הקדימה אותו שאמרה: "כמובן!". אנג'לה נאנחה בהקלה, ומיהרה בעקבותיהם. הם ירדו לקומה הראשונה לכיוון הכניסה. "את הולכת?" שאלה מכשפה אחת את אנג'לה, והיא הנהנה. אחרי שהם יצאו, שמעו את אותה מכשפה קוראת: "אנג'י הלכה! תגבירו את המוזיקה!"
אנג'לה נשפה בבוז. "פתטיות". הם המשיכו ללכת ברחבי העיירה. מידי פעם איימי ואנג'לה הפנו את תשומת ליבו של מאט למבנה מסוים, "הנה הצרכנייה", "הנה חנות הבגדים של מאדאם לוניר" וגם הערות כמו "זה הבר שמועדף על הערפדים". הם המשיכו ללכת, עד שהבחינו בשלושה שנופפו אליהם. איימי החזירה נפנוף ורצה אליהם. "מי אלה?" מאט שאל, כמעט בלחישה, את אנג'לה.
"הם חברים של איימי, מהלהקה", לחשה אליו בחזרה. מקרוב ראה שאלה שני בנים ובת. הבת, שהייתה בירור גדולה יותר מהשניים האחרים חיבקה את איימי והצביעה על מאט. מאט ואנג'לה התקרבו, וככה שמעו את מה שאיימי ענתה. "…מאט, הוא זה שלורל נתנה לו חסות. אני ואנג'לה עושות לו היכרות עם דום טאון". איימי ראתה שהם התקרבו אליהם וחייכה.
"מאט, תכיר את אמיליה, קרט ולורן", איימי אמרה תוך כדי שהיא מצביעה על כל אחד בנפרד.
"היי", מאט ענה, וגם הם החזירו לו באותה תשובה. פתאום קרט הזדקף והריח את האוויר, ואמיליה, לורן ואיימי עשו כמוהו. "מה אתם מריחים?" שאלה אנג'לה.
"ערפדים", ענה קרט, ולאחר מכן חייך חיוך ערמומי. "מי רוצה ללכת למתוח ערפדים?"