דום טאון – פרק 4 *מוצצי נשמות הם טובים מייסודם?*

עקצוץ באף. מגע קר באזור המותן. מישהו מנסה לפתוח לו את העפעף.
מאט פקח עיניים. "בוקר טוב!" אמרה רוח של ילדה בחביבות.
"אהההההההה!!!" מאט צרח בבהלה. "מי את ומה את עושה בחדר שלי?!" הוא שאל, מוטרד. הוא חווה הרבה דברים מוזרים מאז שהגיע אתמול לדום טאון. אבל שרוח רפאים תטריד אותו? זה חדש.
"מה קרה? בסך הכל הערתי אותך", הרוח אמרה, פגועה. "אני בקי. אחותי ואני היינו בנות האדם האחרונות שהתארחו במקום הזה, חוץ ממך", בקי הביטה בחדר בנוסטלגיה. לא מצא חן בעיניו שהדיירות הקודמות פה עכשיו רוח רפאים. "איך זה קרה?" מאט שאל את בקי, מצביע על גופה השקוף. מצב רוחה המרומם של בקי העכיר, והיא השפילה את מבטה. "בשנת 1894 אמא שלי נטשה אותי ואת אחותי פה. היינו בנות תשע, ולא היה לנו ממש מושג מה קורה. עם מעט כסף שהיה לנו יכולנו לשכור חדר ליום. כשהסתובבנו ברחוב ערפד תקף אותנו", היא הראתה לו סימני נשיכה בצוואר.
"איפה אחותך?" מאט שאל בסקרנות.
"אה, ויולט? רבנו אתמול. היא איפשהו בעיירה, עד שהיא תחזור להתנצל. ככה זה תמיד", בקי גלגלה עיניים. "קדימה! צריך לקום!" בקי משכה אותו מהמיטה. מגע הידיים שלה היה קר, ומאט הופתע מכך שהיא יכולה לגעת בו. "איך?…" הוא מלמל.
"אתה לא יודע? אני יכולה לגעת בך. אתה לא יכול לגעת בי. ככה זה עובד!" קבעה. מאט עדיין לא הבין, אבל החליט לעזוב את הנושא. "לאן את לוקחת אותי? אני לא צריך ללכת לשום מקום", אמר מאט ופיהק. "למטה, ישנוני! יש אנשי זאב שמחכים לך. וחוץ מזה, מגיעה לך ארוחת בוקר. אז תחליף בגדים, ותבוא כבר!". מאט לא אהב את זה שרוח רפאים בת תשע מפקדת עליו. אולי היא נולדה לפני יותר ממאה שנה, אבל גם לו יש גבולות. וחוץ מזה – הוא ממש לא רצה להיפגש עם אנשי הזאב עכשיו, במיוחד אחרי שהם נטשו אותו אתמול.
"ואם אני לא רוצה לבוא?" הוא שאל בפנים חמוצות.
מול עיניו ראה מאט את בקי משתנה לשד ענק, בצבע אדום. השיניים שלו היו חדות בצורה מפחידה, וההרגשה של הנוכחות שלו הייתה אמיתית.
"אתה תתלבש עכשיו ותבוא איתי למטה", השד-בקי ציווה. מאט הנהן בפחד ובתדהמה. השד התכווץ מיד לבקי, מצחקקת. "זה תמיד עובד! אני אחכה מחוץ לדלת. תתלבש כבר!", אמרה ויצאה מבעד לדלת. מאט פתח את הארון במהירות ובחר את הבגדים הכי פחות ראוותניים שמצא. הוא התלבש וכעבור דקה כבר התייצב מול בקי.
"קדימה, למטה!" בקי קראה וסימנה למאט לבוא אחריה. הם ירדו לקומה למטה, ולפני שמאט הספיק להביע התנגדות – איימי קפצה עליו וחיבקה אותו. "אתה בסדר! אתה בסדר!" היא קראה בהקלה. מיד התגודדו סביבו גם קרט, לורן ואוליביה. לורן הרים את ידיו ובחן אותו. "שתי ידיים, שתי רגליים, ראש… הוא בריא ושלם!" לורן הכריז. למאט הוקל שבכל זאת הם דאגו לו, ולא שכחו ממנו. "להתראות", אמרה בקי, והתפוגגה.
אוליביה נענעה את ראשה באי אמון. "איך שרדת את המתקפה שלהם?" שאלה בפליאה.
"הגיעו שניים לעזור לי – לינה וטי ג'יי, קוראים להם", ענה מאט. איימי קפצה בהתרגשות. "מוצצי הנשמות! אמרתי לך קרט, אמרתי לך שיש בהם טוב!" היא הוציאה לו לשון. קרט גלגל עיניים. "לורל נתנה לו חסות! הם לא היו פוגעים בו ממילא!" החזיר לה.
מאט החוויר. "הם ה-היו מוצצי נשמות? הם יכלו בכל רגע למצוץ לי את הנשמה?" הוא שאל ברעד. אוליביה נאנחה. "הם יכלו – אבל לא עשו את זה. סוף הסיפור. זה מוזר שהם הצילו אותך. אולי לורל שילמה להם?"
איימי התרגזה. "לא יכול להיות! הם עברו בסביבה והחליטו להציל אותו! לא כולם רעים, אוליב".
אוליביה נחרה בבוז. "תשמעי את עצמך! 'עברו בסביבה והחליטו להציל אותו'. זה לא נשמע הגיוני אפילו! הם מוצצי נשמות! את חייבת להפסיק לחשוב את זה עליהם רק בגלל טי ג'יי!"
איימי הסמיקה, ואז ברחה משם. "כל הכבוד, אוליב", נאנח לורן. "לכי תתנצלי".
מאט הרגיש שהוא נכנס לעניין שגדול עליו, והחליט ללכת לאכול את ארוחת הבוקר שלו לבד. לא אכלתי ארוחת בוקר מסודרת כבר… חודש, הוא חשב. הוא התיישב על הכיסא שמול הבר ושאל אם הוא יכול לעבוד תמורת ארוחת בוקר. "לא צריך", ענה לו הברמן. "לורל משלמת עליך. דרך אגב, אני הנרי", הוא הושיט לו יד ללחיצה. מאט לחץ את ידו, וראה שהעור שלו הוא בעצם קשקשים בצבע גוף. הנרי שם לב למבט שלו, והוא צחק. "אמא שלי הייתה חצי נחש. אתה לא רוצה להיות בסביבה שאני משיל את העור שלי".
"בהחלט לא", הסכים איתו מאט. "יש סיכוי שיש לכם טוסט?"
"יש. באיזה מילוי אתה רוצה אותו – של חרקים או בשר סנאי?" שאל הנרי. מאט הביט בו בזעזוע. הנרי נאנח בתסכול. "זה היה בצחוק! אתה רוצה עם גבינה צהובה?"
"כן, תודה", ענה מאט. הוא המתין בסבלנות שהנרי יכין לו טוסט. "מתאקלם במהירות, הא?" שמע את לורל מאחוריו.