החקירה – פרק 4

שלושה חודשים לאחר מכן…

"לעזאזל," רטן ג'ו על ידיו הקפואות שמשתפשפות זו בזו, מקבלות חום מאדי פיו, "אני שונא את חודש ינואר! אני מרגיש כאילו בכל רגע האצבעות שלי ינשרו!"
"אל תדאג," הרגיע אותו חברו, שמן מרוב שכבות רבות של סוודרים ומעילים, "יש לך כפפות, אם הן יינשרו לפחות הן יישארו בכפפה." הוא הפנה את מבטו השובב אל ג'ו. "ואז תהיה לך מזכרת מהחורף המקפיא של סאות'סאריטי."
"מצחיק מאוד." השיב ברצינות מדומה, כלפי חיוכו השובב של השותף שלו.
היה זה חודש ינואר קר וקפוא השנה; הקליטה השתבשה, שלג בעובי מטר הונח על האדמה ובכל מקום שאליו הבטת, היה חייב להיות עליו גבישי חורף לבנים. מכוניות, בתים, עצים ערומים סחופי רוחות ואפילו לריסים שבעיינים נדבקו גלידים קטנים ולבנים.
"היי וינס, מה אנחנו עושים כאן?" שאל ג'ו, "כבר חצי שעה אנחנו קופאים כאן ולא נכנסים."
"לא ממש בטוח," אמר וינס כשעיניו האפורות מגששות בחושך הלבן, מנסות לאחוז בידיים בלתי נראות בבית הגדול שניצב מולם. "כריס אמר לי שזה הבית של סטפני קייג'."
"מעצבת האופנה?" הופתע ג'ו, "כמה מהבגדים שלי עוצבו על ידיה."
"כן. מעצבת האופנה." אישר, "לפני שלושה חודשים היא נרצחה באופן מסתורי."
"כן," הנהן ג'ו(למעשה, זה היה בשביל לשחרר את הצוואר שלו מהקור.), "שמעתי על זה, קרג מארש סיפר לי, אתה יודע, האירי הג'ינג'י הזה."
"ומה הוא אמר?" שאל וינס.
"הוא אמר שהיא נמצאה ביער סאריטי, זה שנמצא ליד נהר זכריה, הגופה שלה נמצאה מרוטשת.. ובקשר לרוצח… הוא התאבד בתא המעצר.."
"לא בדיוק," אמר וינס, מנסה לא לאבד את הבית, שמשום מה, מנסה כאילו לחמוק ממנו מבעד למסכת השלג, "איש הקשר של כריס, שנמצא במשטרה, אמר שהגופה שלו נמצאה אכולה על המיטה.
הוא אמר שהיא די הזכירה לו את הגוויות האלה שהאריות מפקירים אותן לאחר שאכלו אותן – כמו בנשיונל ג'אוגרפיק."
"עד כדי כך?!" זעק ג'ו, מזועזע.
"וזה לא הכל, הראש נערף."
אדים ברחו מפיו הפעור של ג'ו, מתערבבים בשלג היורד.
"כן," הנהן וינס, "הוא נתלה מהתקרה בחבל זול – המשטרה לא יודעת איך להסביר מאין הביא את החבל. אבל צוות החוקרים משער שכנראה מישהו העביר את החבל דרך החלון."
"וזה לא נכון," אמר ג'ו, "נכון?"
"בולשיט," פסק וינס, "אם זה באמת היה מישהו שהעביר לו את החבל, כבר היו מוצאים עליו DNA."
"יש להם הסבר לראש הכרות?"
"כן. די דפוק אבל כן." אמר וינס, "הם אומרים שהצוואר לא עמד בלחץ של גופו. איש הקשר אמר שהגוף היה ענקי, משהו בסביבות של שני מטר."
"מה עם זה שהוא אכול?" שאל ג'ו, "את זה הם לא יכולים להכחיש."
"כן, גם אני חשבתי ככה, אבל גם לזה הם מצאו, איכשהוא הסבר." וינס התחפר עוד יותר בתוך מעיליו, "שהוא נרקב בלילה, ושזבובים עשו לו את זה."
"הם ממש מנסים להתעלם מזה הא?"
"זה משתמע – אבל זה לא הכל.."
"מה עוד יכול להיות מוזר?" קימט ג'ו את מצחו.
"היה כתוב על הקיר 'אני אוהב דובי קוטב'."
החריצים במצחו של ג'ו התעבו עוד יותר. "מה אתה חושב שזה אומר?"
וינס משך בכתפיו.
"יש לי עוד שאלה, וינס, אני חושב שזאת השאלה הכי חשובה."
"שוט."
"למה לעזאזל אף אחד לא אמר לי את זה?!"
וינס התפקע מצחוק. ג'ו הוא בחור טוב, בעל חוש הומור שהוא אפילו לא יודע שהוא משתמש בו. תכונה זו היא אחת מיני רבות שוינס מחבב כל כך בג'ו.
"אין לי מושג," חייך וינס, מנסה לשלוט בצחוקו בלי הצלחה, "אולי זה בגלל – "
וינס הפסיק את חיוכו באחת ונדרך. ג'ו זרק את מבטו הכועס לפח, והחליף אותו במבט מודאג.
"אממ, קרה משהו?" שאל ג'ו, מודאג.
"כן.." אמר וינס, "לרגע חשבתי שראיתי," הוא סגר את פיו לרגע ואמר, "לא משנה, אני חושב שכדאי שנעיף מבט בבית…"
"ג'ו הביט בוינס שככל שהוא יותר מתקרב לבית, כך הוא נעלם יותר, ועקבות נעליו והשתנות בגוון הלבן בנקודה מסוימת מעידים על זה שהוא נמצא שם. אז ג'ו רץ אליו וקרא, לא בקול רם, "חכה,"
הוא רץ עד שהיה ממש לידו, "מה קרה?"
וינס התנשף, אוויר קר נכנס אל ריאותיו. "אם אני אגיד לך אתה תצחק עליי."
"נו באמת וינס, מתי אי פעם צחקתי עליך?"
וינס לא ענה.
"טוב, יכול להיות שאני צוחק עלייך כל הזמן," הודה ג'ו, "אבל אם ראית כרגע משהו רציני אז פשוט תגיד לי. אתה ממש מפחיד אותי בנאדם." הוסיף ג'ו כשראה את מבטו הנחוש.
"אני חושב שראיתי, אבל רק לרגע אחד, עניבה כחולה שזזה, כאילו מישהו עונב אותה…"
ג'ו אפילו לא חייך. "אתה בטוח?"
"אני יכול להישבע על מכונית הקאדילק שלי."
הם נעצרו. עכשיו הם כבר היו במפתן הדלת, מביטים בדלת לבנה ומתקלפת שלא נפתחה כבר שלושה חודשים..
"אז.." היסס ג'ו, מביט בפניו הנחושות של חברו. "אתה מתכוון לדפוק?"
"אממ," ביטחונו הנחוש של וינס החל לרדת במפלס, "אני לא כל כך בטו – "
הדלת נפתחה לכדי סדק שעין כחולה מציצה דרכו. "מי זה?" שאל קול של זקנה, נעים וחמים, שמבטא אנגלי בתוכו.
"אני הוא ג'וזף טריסטן ג'ורדַן. וזהו וינסנט אנדרסן מיטשל." דקלם ג'ו את המילים שהוא תמיד אומר על מנת להציג את עצמם, "באנו הנה בשביל כתבה לעיתון."
"איזה עיתון?" שאלה העין בתימהון.
"האונסלו ניוז רפורט," ענה וינס, "מלונדון, אנחנו רוצים לעשות 'משאל עם'. האם זה אפשרי?"
העין פנתה למטה, כמהססת, והביטה בהם. "טוב, אבל כפי ששמתי לב, יש לכם מבטא של יורקשייר.. אז יהיה לי טיפה קשה להבין אתכם."
"אנחנו נעשה ככל יכולתנו לדבר בצורה הברורה ביותר גברתי." אמר ג'ו, מחייך.
הדלת נפתחה. אישה זקנה בעלת שיער ארוך, הביטה בהם וסימנה להם לבוא אחריה. בשערה הלבן עוד נשאר שריד קטן של צבע זהוב עדין, עדות לכך שפעם הייתה בלונדינית.
"האם את, גרה כאן עם עוד מישהו?" שאל וינסנט, "גברת?…"
"בילינגס, שֶרה בילינגס." אמרה בחמימות, "ומאז שבעלי ריימונד נפטר לפני חמש שנים, אני גרה כאן לבד."
"אני מאוד מצטער גברת בילינגס." אמר וינס אל גבה עטוי השמיכה של שרה, והתכוון לכך.
"זה בסדר.. ואתה יכול לקרוא לי שרה." היא הלכה אל המטבח. "אתם יכולים לשבת בנתיים בחורים."
"תודה." אמרו שניהם, מתיישבים על ספה ומורידים את מעיליהם.
כעבור כמה רגעים, חזרה שרה עם ידיים אוחזות מגש שעליו מיץ ועוגיות קטנות.
"אז, גברת בילינגס," אמר ג'ו, רוכן אל שרה במטרה להקשיב, "כמה זמן את גרה כאן?"
"בבית הזה? או בסאות'סאריטי?" שאלה, מתיישבת בכבדות על כורסא ירוקה. "ואל תקרא לי גברת בילינגס, שרה זה מספיק."
"סליחה שרה – שניהם." אמר ג'ו. וינס ידע טוב מאוד מה ג'ו רוצה לעשות, הוא ניסה לדעת אם היא תשקר.
"ובכן, אני גרה בסאות'סאריטי כבר הרבה שנים טובות, עוד מימי ילדותי גרתי כאן. ובעניין הבית הזה."
היא הביטה בחלל הבית, "חודשיים."
"אמרו לך מה קרה לבית הזה?" שאל וינס.
שרה צחקה ואמרה, "אני לא טיפשה, אני יודעת שהבעלים הקודמים שלה נרצחו. אני מאמינה שאתם כבר עשיתם מחקר קטן לפני שבאתם הנה."
"וזה לא אכפת לך?" שאל ג'ו, מתרשם.
"מובן שלא," נפנפה שרה, "הרי מה יכול כבר לקרות?"
"את רואה אולי דברים מוזרים?" שאל וינס, "דברים זזים, רהיטים חורקים… דברים כאלה."
"לא." אמרה חד משמעית, "ממש לא. אני לא מאמינה בכל השטויות האלה על העל טבעי."
"הממ, אז את אומרת ש.. שאת לא ראית שום דבר?" שאל ג'ו, "אף פעם?"
"טוב, היתה פעם אחת." אמרה שרה בילינגס בהיסוס, "אבל, אני לא ממש בטוחה שתאמינו לי, זה קרה בילדותי.."
"אנחנו נאמין לך.." אמר וינס, "רק תגידי.."
"טוב, רק בגלל שאתם כל כך להוטים," אמרה שרה בילינגס, "אבל רק שתדעו, שמה שאני אספר לכם כרגע, לא סיפרתי לאיש, אפילו לא לריימונד בעלי. פחדתי שיכניסו אותי לבית משוגעים."
שניהם הנהנו, מסוקרנים עד עמקי נשמתם לגמוע את סיפורה.
"הייתי בת 12 אז.. באותה תקופה של 1924……..