הילדה בשחור

צווחה נשמעה מקצהו השני של האולם. אף אחד לא עמד שם. הווילונות האדומים זזו מעט בכל פעם שנשבה הרוח מהחלון, למרות שהיה שם רק פתח קטן. אותה הצווחה נשמעה שוב. עדיין האולם היה ריק, עמדתי שם לבד. קולות מצחקקים נשמעו ממעלה המדרגות, כל מה שראיתי היה נקודות שחורות. רוח פרצים החלה לבוא מכיוון החלון, צעדתי לאט לכיוונו וסגרתי אותו. הסטתי את הווילון לצדדים, כל האבק שהיה עליו התפזר. מי יודע כמה זמן אף אחד לא היה בחדר הזה. החלק הזה של הבית תמיד היה נחשב לחלק האסור. החלק הזה של הבית תמיד היה נחשב לחלק המפחיד. שוב, אותה צווחה. הקולות המצחקקים גברו. גשם חזק ניתז על החלון. החלה סערה. עמדתי במרכז החדר. עכשיו אני מבינה למה אף אחד לא נכנס לפה איי פעם. המקום הזה מצמרר. לפתע דפיקה נשמעה בדלת. זאת לא הייתה דלת מרכזית, היא מובילה למחסן. לא אמורים לדפוק פה. הסתכלתי בעינית הדלת, לא היה שם אף אחד. "גבי תחזרי מהר לתוך הבית!" צרח מישהו מהדלת המובילה בחזרה למסדרון הבית. זה היה אבי. התרחקתי מן הדלת ורצתי בחזרה הביתה. היה שם מישהו. אני בטוחה.