המעריץ המסתורי

גשם טפטף על המדרכה. ערפל כבד כיסה את הרחוב השומם. כל עוברי האורח נעלמו מן הרחוב אט אט, עד שרק אני והוא נשארנו. "אז אתה ה'מעריץ המסתורי' שלי?" שאלתי בחשש. יכולתי להרגיש את פעימות ליבי. ידעתי שזו טעות לקבוע פגישה עם אדם שאני לא מכירה, אבל משהו בו, בכתיבה שלו, גרם לי להימשך אל תוך השיחה ועד לאותו רחוב אפלולי. "כן, זה אני!" אמר וצחקק צחוק מעורר צמרמורת. פניו היו קשות וחדות, כמעט כאילו פוסלו באבן. שיערו הבלונדיני פרוע, לא תואם את עורו החיוור. עיגולים שחורים עטפו את עיניו כאדם שלא ישן שנים ואפילו לשפתיו כמעט לא היה צבע. גופו היה רזה ונוקשה. היה לו מראה כשל אדם חולה. הדבר הכי בולט במראהו היה הצלקת שעיטרה את פניו, צלקת ארוכה מהקצה הימני של המצח עד לקצה השמאלי של הסנטר. היא עברה על אפו ושרטה את פיו. מעולם לא ראיתי אדם בעל מראה כל כך מאיים.
"אז מה עכשיו?" שאלתי בהיסוס, מקווה שאני אתעורר כל רגע מן הסיוט הזה. "עכשיו…" אמר וחייך. הוא התקרב אליי אט, אט, צעד אחר צעד. הוא הגיע כל כך קרוב עד שיכולתי להרגיש את הבל פיו על פניי. פתאום רוגע אפף אותי, המשיכה אליו גברה על כל פחדיי. נסיתי לזעוק לעצמי לברוח, לנוס מן המקום ולא לשוב, אך היה מאוחר מידי. נמשכתי אליו לנשיקה מלאת תשוקה, שפתינו זזו בסכרון מושלם. בלי לשים לב אחזתי בשיערו והוא במותניי, מושך אותי אל תוך גופו. וברגע, הכל פסק. כאב חד חתך את גבי. התרחקתי לאחור לבדוק מהו הכאב. "תעזור לי!" זעקתי כשראיתי טיפות דם על המדרכה, הרגשתי את הנוזל האדום נספג בבגדי. ואז, הוא חתך אותי שוב. אותו אדם שלפני רגע מילא אותי תשוקה ותאווה, חותך אותי אל מול עיניי, משאיר אותי חסרת אונים על המדרכה שהפכה אדומה. "מה… מה אתה… עושה?" שאלתי תוך שכאבים חדים מפלחים את גופי. כשהבטתי אליו כל מה שיכולתי לראות היה חיוכו הזחוח. הוא חתך שוב ושוב, עד שלבסוף הלך.
הייתי שכובה בתוך שלולית של דם, ללא יכולת לקום. הכאב היה בלתי נסבל. הייתי חלשה, לא הצלחתי אפילו לדבר. גופי, מלא חתכים, נרפה אט, אט, משאיר אותי שכובה על המדרכה, חסרת חיים.