" זו אנה, משהו קרה לה…." – פרק שלישי

זה לא נגמר עדיין.

ביום שלישי אחרי המקרה, היה לנו שיעור תאטרון. בעצם, אפשר לקרוא לזה קולנוע. הפקנו סרט על זומבים. ואם כך. מישהו צריך ללחום בזומבים, עם חרב. אנה התנדבה להביא חרב, לא אמתית, אלא מפלסטיק. כולנו הסכמנו. אני רק הנהנתי עם חצי לב. ידעתי, שזה מבוא לאסון. אבל היא הייתה היחידה שהייתה לה חרב. הייתי בלחץ באותו היום. בבוקר היא באה עם החרב בתיק, שמחה, ונמרצת. מיד כולם התנפלו עלייה, עם שאלות :" אפשר ת'חרב?" "תני לי לנסות!" " נו, בחייאת!" ככה זה היה. רק אני עמדתי בצד. שומרת מרחק. ראיתי שאנה נעלבת. היא הביאה את החרב בשבילי. עם אני לא הייתי משלימה יחסית עם הרעיון, היא לא הייתה מביאה! הבנתי אותה. אבל עדיין, יש לי חששות מאותו היום.ישבנו בכיתה, אני כתבתי את העלילה והתסריט, נינה, נשענה עליי, ועזרה לי לכתוב. ראיתי בזווית עייני, את אנה, נלחמת בעדינות נגד הנרי. שמעתי אותה אומרת משהו על זה שהכל אצלו פתוח. חברה שלו הסתכלה על אנה בכעס. גיחכתי. " מה קרה?" שאלה נינה. המשכנו לכתוב את התסריט. שמעתי כול זעקת כאב. הנרי נפל על הריצפה, החרב של אנה הייתה סנטימטר מנעיצה הגרון ו…. היא הפילה את החרב ברעש. " כמעט איבדתי שליטה!" לחשה בינה לבין עצמה אנה. היא ברחה, דומעת מהכיתה. בכייה מהשירותים נשמע למעלה. נו באמת… חשבתי. מה שהיה אחרי זה, ביום רביעי, לא משתווה אפילו לזה.