חוגגת לבד.

המתנות נחות על השולחן
עדיין באריזתן הצבעונית
הכיבוד מוכן בצלחות
ורק אני יושבת לחכות.

השעון מתקתק, כאילו סופר את הזמן
שעוד נותר לי עד שיוכרז רשמית
שמחוץ לבית אין בכלל
חברים.

אבל הנה, לפתע ירד במדרגות
הדובי הורוד שלי, הכי מתוק.
הרגשתי השתפרה, ולמרות שהדוב לא הביא מתנה
הושבתי אותו לצדי.

כמה דקות אחר כך ירד גם הארנב
מקושט בסרט ארוך שנכרך סביב אוזניו.
הוא החזיק בידיו גזר, ובכלל לא ביקש
לאכול מהשולחן האוזל ומתרוקן.

אחרי רבע שעה קלה קיפצץ בשמחה הקנגורו
בכיסו הפתעה- קוביות שוקולד מתוקות.
זללתי אותן בשמחה, והושבתי אותו
ליד שני חבריי הנוספים, שמבטם המזוגג לא הראה מה הם מרגישים .

חצי שעה שלמה אחר כך אבא עזר להוריד את הכלוב-
של שני האוגרים שלי- טוני וג׳ון.
הם לא רצו לאכול, לא לשתות ולא לצחוק,
רק לשבת בפינת הכלוב. רציתי לבכות.

שעה ארוכה לאחר מכן החלטתי שלא כדאי לחכות לשאר האורחים-
ואמרתי לנוכחים שזה הזמן למשחקים.
המשחק הראשון היה חבילה עוברת-
שעזרתי להעביר בין כל הבובות.

כשאבא עצר את המוסיקה עזרתי לבובות לפתוח את האריזה.
לא היה להם כוח לשום דבר.
כשאני פתחתי את החבילה חסרת- השכבות,
גיליתי במקום ממתקים- הזמנות.

הייתי המומה, רציתי לצרוח.
מי שכח לשלוח?!
הבטתי סביבי נסערת, ניגשתי לדובי הורוד האהוב עליי
וקרעתי את ראשו מעל גופו בכוח רב.

לארנב תלשתי את האוזניים, צורחת ובוכה,
ולקנגורו שפכתי לכיס קפה שנשכח.
את האוגרים עזבתי, למרות שהיו אורחים זוועתיים
כל כוח שאני מבזבזת עליהם- הם לא שווים.

אבי ניגש אליי בבהלה. ״אבל- קרול, מה קרה?״
״שכחת לשלוח את ההזמנות!!׳ צרחתי עליו.
״אני שונאת אותך!!״
ובמשיכה קלה אחת ראשו של אבי נתלש מגופו, שותת דם.

הכל הפך חשוך, ושמעתי את שמי נקרא חלושות ממקום רחוק.
עצמתי את עיניי ופקחתי אותן, מקווה שזה היה רק חלום.
במקום ממתקים ומתנות, ראיתי רק גופות של בובות, אליי מתקרבות.
הזמנות ריחפו סביבי. והבובות לחשו:

״יום הולדת שמח, קרול………״