חייו של איידן- פרק 2. אימה!

אבא נכנס לחדר. יותר נכון לסלון, בו אני ישבתי בספה כשאני מביט בתקרה. התקרה נעשית מעניינת כשאני מלא במחשבות, מלא בשאלות וחוסר וודאות. אבא בילגן את שערי בחביבות וישב לידי. תיק עבודתו רכן לידו, והוא לבש עניבה מסודרת ואינטלגנטית. הוא עבד במשרד.
"מה קורה איידן?" הוא לא חייך, כי כשמזכירים את אימא בבית הוא לעולם לא מחייך.
"כלום " הכחשתי. אבא נעץ בי מבט של איבה. נאנחתי. "אני צריך ללכת לבית הספר." ברחתי מתשובתו של אבא, לקחתי את התיק על גבי ובמהירות טרקתי את הדלת של הבית.
הרוח נפנפה את שערי, שלא היה מספיק מבולגן. הייתי נגד כיוון הרוח החזקה, שהייתה כנראה חזקה ממני. היא הדחיקה אותי והקשה עליי להמשיך ללכת. עברו ילדים באותה מדרכה.
זה מה שחסר לי.
"מקל, מה קרה?" אחד מהם קרא, אם אנג'י הייתה לידי, היא יכלה לענות לו. "הרוח שוב מעיפה אותך?" אמנם הרוח לקחה את הילד צעד אחורנית, אבל הוא המשיך לצעוד כרגיל לא כמוני. לא העזתי להביט בקבוצה שצחקה אחרי הדברים שאמר. המשכתי בדרך.
לאחר שנכנסתי לבית ספר, גיליתי שהיה ריק. כנראה שכולם בכיתות, איחרתי. כשנכנסתי למסדרון, סוף סוף הרוח הפסיקה לנשוב. רצתי במהירות לכיתה. למזלי, הילדים עדיין נעמדו למראה המורה, והמורה לא כתבה לי איחור.
"שב." היא ציוותה בקרירות. ישבתי ולאחר מכן כל הילדים מסביב עשו אחריי.
המורה שולה לא הייתה מורה רגילה, היא הייתה מורה נוראית מהרגיל. שפתיים מנופחות מאודם אדום, עיניים חומות מרוחות בצבע, ושיער חום שכנראה צבוע בבלונד. המורה הזאת הייתה זקנה, קמטים נראו על פניה. היא שנאה אותי ואני אותה, וכמו כולם היא רטנה שאני צריך לאכול. אם לא הוצאתי בהפסקה כריך היא העירה לי מול כול חבריי והשפילה אותי.
"עכשיו נלמד מתמטיקה." היא אמרה והחלה לכתוב תרגילים על הלוח, בינתיים ציירתי ציורים קטנים בשער המחברת. מילא אף פעם לא הבנתי מספרים.
"אני מבינה אותך." לפתע שמעתי קול. קול חלש ונמוך, ששמעתי אותו מצויין להפתעתי. סובבתי את ראשי, כולם התרכזו במחברת שלהם. מי אמר לי את זה?
התעלמתי והמשכתי לצייר. ציירתי לב קטן וחמוד, שלהפתעתי יצא מושלם ונכון. צבעתי אותו באדום, ואז הוספתי קו שבר באמצע. תמיד עשיתי ככה, בהתחלה הלב נראה שלם ויפה, לאחר מכן אני הורס אותו בשבר, כמו שאחרים הרסו את הלב שלי.
"תזהר, היא באה." לפתע הקול לחש לי שוב. וראיתי את שולה משוטטת בין התלמידים, ומהרתי לפתוח את ספר מתמטיקה. שולה נעצרה לידי, והיא התחילה לדפדף בדפים. הכול ריק.
"למה זה לא מפתיע אותי?" היא סגרה את הספר ברעש עצום. הכיתה נרתעה והרימה את מבטה אליי. "ההורים שלך צריכים לבוא אליי מחר. עדיין לא ראיתי את אימך." בלעתי בגרון. היא לא יודעת שאימי נפטרה, אף פעם לא סיפרתי לה את זה. פעמיים ביום אחד שאימי מוזכרת. זה היה משונה, לפעמיים היו מקרים שלמשך חודש לא הזכרנו אותה.
נואל נגעה בכתפי. היא ישבה מאחורי, ילדה רגילה שתמיד חיבבתי כידידה.
"לא סיפרת לה עדיין?" היא לחשה. לרגע חשבתי שהיא הקול שהבהיל אותי, אבל הקולות לא היו דומים. קולה של נואל הוא מלטף ונעים, הקול שהבהיל אותי הוא נמוך ומפחיד.
"אני גם לא מתכוון לספר לה." משכתי בכתפיי.
"מבינה אותך. אבל כדאי שתלמד קצת." היא חייכה חיוך שובב, חייכתי לה חזרה. יש לה חיוך מושלם, אמנם לא כמו של אנג'י, אבל עם שיניים לבנות וישרות. יש לה שיער חום שמגיע עד למותנייה, חלק ונעים כמו משי. עם עיניים כחולות שמסוגלות לראות הכול.
"אני אלמד אם תלמדי אותי קצת." נואל היא הילדה הכי חכמה בשכבה. היא שולפת מאיות כמו כלום, ואני מקנא בה כל כך.
"נוכל ללמוד אחרי בית ספר, בסדר?" היא הציעה, הסכמתי. לאחר ששולה נעצה בי מבט, מהרתי להסתובב ולהתעסק בספר. אבל שום תרגיל לא הבנתי, ולא האשמתי את שולה כי אני לא טורח להקשיב לה.
"אתה הולך לנשק אותה?" הקול צץ שוב. הלב שלי ירד למותניים, בדיוק כמו שקרה מול המראה, והרגשתי נורא. הלב לא הפסיק לדפוק בפחד. אני משוגע?
לא רציתי לענות לקול מול כל הכיתה, רציתי לכתוב לו פתק. אפילו לא חשבתי על נואל כחברה, היא בטח לא תרצה אותי ממילא.
כתבתי על ספר המתמטיקה, העיקר ששולה תחשוב שאני לומד.
'מי אתה?'
"את." הקול תיקן אותי, הוא נשמע פגוע.
'מצטער. איך קוראים לך?'
"סמארה." כל אות של הקול, הקפיץ לי את הלב. הפעם הלב שלי מהמותניים קפץ לראש מרוב בהלה, סמארה היה שם אימי. כנראה שסמארה קראה את מחשבותיי. "אני לא אימא שלך." היא העירה. "אני גם לא ארצה אם אוכל." לא הבנתי במה הייתה חשובה ההערה הזאת, ומאיפה סמארה מכירה את אימי בכלל?
'מי את ומה את רוצה ממני?'
"אתה לא רוצה ידידה סוף סוף? אתה יודע שנואל לא תהייה חברה הכי טובה שלך. אתם רק ידידים מטופשים." סמארה הייתה חצופה במיוחד, ולא אהבתי את זה.
'עזבי אותי.' ביקשתי.
"אתה לא צריך לענות לי. ממילא אני קוראת את המחשבות שלך."