חייו של איידן- פרק 4. אימה!!

דם. דם מטפטף לו מהעורף, ואני נעשה חיוור מתמיד. אנשים מכל מקום מנסים לעזור לו, הם מזעיקים אמבולנס. מובן מאליו שהם מזעיקים גם לפרנק, שמדומם בלי הכרה.
אף אחד לא שם לב אליי. לפתע הם נהיו מרכז התמונה, ואני רציתי לצאת ממנה. סמארה נעלמה. סמארה נעלמה כשהיא האשמה בכול, שהיא גרמה לכל זה, ושהיא גרמה ללב שלי לפעום בלי הפסקה. מי היא בכלל ומאיפה היא צצה?
אנג'י לפתע מופיעה. היא בכיתה ז' וכנראה שכל תלמידי בית הספר התגודדו סביב הילדים הפצועים. אין לי אוויר, אני נחנק מהצפיפות. ברחתי מהקהל שכנראה אוהב לראות דם, ויצאתי לגינת בית הספר כשאין שם אף אחד. אנג'י רצה אחריי.
"איידן!" היא קראה, נעצרתי. "מה קרה שם? אומרים שאתה אשם!" וואו איך שמעות רצות מהר.
"אני לא אשם." דמעות ניצצו בעיניי, מהרתי למחות אותם. "זאת סמארה."
אנג'י נעשתה חיוורת כמוני. שיערה הבלונדיני התנופף ברוח הקרה ועינייה הכחולות בערו מדאגה לגביי.
"סמארה מתה." היא לחשה, גם עלייה ניצצו דמעות.
"לא אימא." משכתי באפיי. "מישהי אחרת."
אנג'י נגעה בכתפי. נרתעתי לאחור. פנייה נעטפו בדאגה, עכשיו הדאגה לא הייתה רק בעיניה.
"הזכרנו את אימא יותר מדי פעמיים." היא הסיקה, הנדתי את ראשי.
"לא, זה לא קשור לזה. אני אומר לך שזאת סמארה אחרת." אנג'י גם הייתה מודאגת, וגם היססה למה שאמרתי. לא האמנתי שהיא לא מאמינה לדבריי. לאחר שתיקה ארוכה שאלתי אותה, "למה באת אנג'י?" אמרתי את זה בעדינות, אך מבפנים כעסתי עלייה. "את רוצה שסמארה תחתוך גם אותך?" הבטתי בסמארה שישבה על חומת בית הספר, ליד השער. היא הייתה מאוד רחוקה ממני, אך יכולתי לראותה.
"היא לא תחתוך אותי." היא כיווצה פנים בכעס. "אתה משוגע." היא דחפה אותי לאחור ועזבה את המקום.
סמארה באה בעשר שניות לידי. כמין ערפד, היא רצה במהירות בלתי נראית לעין. היא נשפה בכעס.
"אתה רוצה שאחתוך אותה?" ראיתי את החיוך הזחוח על פנייה, ונבהלתי ממחשבתה.
"לא!" קראתי, אנשים שעברו הסתכלו עליי מוזר. "עזבי אותי כבר."
"אני אגן עלייך. רק תבקש." היא שלחה את ידייה, אולי בשביל שלום, אולי בשביל שנצעוד יחדיו, אולי בשביל שתהרוג אותי. אבל לא העזתי לגעת בגופה המסריח מצחנה המלוכלך.
"אני לא אגע בך." קפאתי במקומי, אך על סמארה התפשטה תחושת אכזבה. היא הורידה את חיוכה ועזבה את המקום. ציפיתי שתעזוב אותי ולא תחזור, אך שמעתי עוד צרחה מהתלמידים.
"בסדר!" צרחתי, סמארה הופיעה כשבידייה הסכין המדמם. "אוכל לסבול אותך. רק בבקשה אל תהרגי מישהו." התחננתי, והיא הנהנה בשביעות רצון. "את מי ניסית לרצוח?"
"סתם.. ילדה בלונדינית."