אישיות מפוצלת – פרק שלישי

התיישבתי על הקרקע הקשה בסיכול רגליים והבטתי בצבע החום הכהה. היא עמדה על סף התפרצות משראתה את ההיסוס על פניי, אבל לפני שאיבדה עשתונות הנהנתי והחלתי לשרוט את פני האדמה. הכנתי אותה ואז התחלתי לחפור בה.
ירח חיוור וקטן גוף נתלה מעל לראשי המורכן, מפיץ בוהק ערפילי על פני בית הקברות העתיק. השמיים – חלקים ושחורים הזילו דמעות בודדות על החיים שנפלו בחלקי, אם כי אפילו אני לא הייתי מודעת להזדהותן האילמת. כל שהייתי יכולה להרגיש היה האדמה הסלעית מתחפרת מתחת לציפורני אצבעותיי ונוכחות עזה הבוערת מאחורי כתפי הימנית.
הרעד שעבר בגופי לא היה משנה כהוא זה, הייתי מוכרחה להמשיך במעשיי ולא לגרוע מהקרקע עין, אלא אם כן היה בדעתי להניח לה לפעור סדקים בעורי כתוצאה מחוסר המנוחה הקדחתני שלה. דבר שהיה האחרון בו הייתי רוצה להתנסות כעת שוב…
'זה יכול להיות הוא, נכון? הוא מביט בך,' היא צחקקה, פראית מבעבר.
"זה לא הוא." אני עונה לה בקול ריק וחדגוני, "הוא עוד שם, מחכה. אני בטוחה."
'כי הוא ה-ב-ט-י-ח.' היא מלגלגת וכורכת את טפריה בקצה תודעתי, חודרת עמוק יותר ויותר אל המוח הפיזי השוכן בראשי. אך כאב הראש לא עוצר בעדי מלחזור במחשבותיי אל מאורעות היום החולף, אל המטפל המתועב שלי אותו היטיבה היא לסלק מדרכי לעד;

לא הייתה לי דרך להיחלץ מהתסבוכת הזו ללא עזרתה, אך אני לא הייתי מוכנה להודות בכך – עדיין לא.
במקום זאת, אמרתי לעצמי בקדחתנות "שתי דקות. שתי דקות – לא יותר."
הייתי מתורגלת, ידעתי להתמודד עם התקפי החרדה שלי באופן מספק, אך כל זוועה חדשה גרמה לי לאבד עוד פיסה מצלם האנוש שבי, צלם האנוש שידעתי והאמנתי שקיים בי. היום, היום תנועות הניסור בעורו של המטפל פקדו את ראשי ללא הרף, ביקשו להישאר לנצח בתודעתי הרדופה.
התקפלתי על ברכיי וכבשתי את ראשי בידיי בזעזוע עמוק, לרגעים ראיתי את החדר הקטן מוכתם בנקודות של אי שפיותי, ובמצמוץ אחד היה הוא נעלם, כשהתחליף לו היוו פרצים של דם, צווחות אנושות וצחוק פרוע.
'תיק תק.'
פקחתי את העיניים בתנועה מהירה וחדה. היא צודקת, זמני אזל. לקחתי נשימה עמוקה אחת ואחרונה וקמתי מהרצפה, "את שפכת את דמו. לכן את זאת שתמחקי את הדם מבגדיי ואת זיכרונותיהם של האנשים הממתינים שבחוץ."
'ובכן, ובכן… מה יש לנו כאן?' חשפה היא שיניים בשעשוע אך אני הכרתי אותה טוב מידי, ידעתי – היא בוחנת את השטח בזהירות. רואה איך תוכל לצאת ברווח במצב הנפסד בו העמידה את עצמה.
"עשי זאת." היה כל שסיננתי והיא נאנחה בעייפות מזויפת והנהנה. 'את זקוקה לי. מתי תודי בכך?'
לא עניתי. מבחינתי הייתה התוכנית לא להודות בכך לעולם. והיא, שקראה מחשבותיי, צחקה בהנאה.

כשהנוכחות העזה שהרגשתי קודם התקרבה והחליטה להיחשף בפניי, היא קטעה את מחשבותיי באופן שלא מצא חן בעיניה. מזווית העין (בכדי שלא להכעיס אותה יתר על המידה) ראיתי שמדובר בנער לא גדול יותר ממני והוא מצא אותי חופרת באדמה נוקשה כסלע עם עיניים וגבות מכווצות ושיניים חשוקות בכאב.
"אל מי את מדברת?" הוא שואל כעת ואני מחליטה לקחת סיכון ולהרים את עיניי. הוא מזכיר לי אותו בתווי הפנים העדינים אך עיניו אפורות בניגוד לעיניו הירוקות של הנער שלפניי. שערו גם קצר בהרבה וההבעה הנוטה לפחד שעל פניו שונה אלפי מונים מן ההבעה השלווה וקרת הרוח שעל פניו שלו…
'הנער חושב שאת יפה,' היא לוחשת לי, 'תהרגי אותו.'
"אני לא אעשה זאת," אני משיבה לה, רעד עובר בגווי. אך היא רק נעלמת מבעד לערפילי מחשבותיה.
"סליחה?" שואל הנער בבלבול.
"צא מכאן. תברח." אני אומרת בנוקשות מבועתת, מישירה אליו מבט קר ומוקפד בעודי ממשיכה להעמיק את הבור באדמה הגושית.
"א…את מדממת…" הוא ממלמל ונועץ מבט בציפורניי השבורות ובעפר המוכתם.
אני נאנחת, פליטה נרעדת של אוויר שכלוא כבר כמה דקות בריאותיי. הוא לא מוכן להסתלק. לא בכזאת קלות.
'את צריכה אותי…' היא מנגנת את המילים בקול חלש אך מהדהד ונחקק. אני מרגישה אותה מגששת דרכי, מחפשת מוצא לפרוץ מתוך ראשי המוגבל אל אוויר העולם הפתוח. לחץ מופעל על המעטפת השבירה של ראשי ומתערבב כלאחר יד בכאב עז וחד. היא קרובה…
כל אותה העת, מתרחבות עיניי מאימה והנער בוהה בי בחשש שמתחיל לנגוס בתוכו. היא מזמזמת מנגינה מחרידה ואני מנסה בכוחותיי האחרונים לומר לו לברוח. אני לא מצליחה ולאחר רגע של דממה איומה, סילונים של דם פורצים מתוך ההתבקעות הבלתי נראית לעין אנוש, של גולגולתי…