החדר

"אתה צוחק עליי" מסתכלת עליי אריאנה, עיניה היו נעוצות בקיר החדר. אינן מוכנות לקלוט את השאר. אני נוהם לאות אישור ומחייך.
"ליידיס פירסט" אני לוחש, מושיט לה את ידי.
"לא לא לא!" היא נרטעת אחורה, מסיטה את מבטה אל הריצפה. היא נתקלת ברגל שלי וכמעט נופלת, אבל מספיקה להתיישר. אני מכווץ את גבותיי באיטיות.
"מה לא בסדר?"
"אני" היא מצביעה על עצמה "לא נכנסת" מבטה מתקבע על הדלת, הדבר היחיד הבהיר באזור של החדר שלי. ובצווחה קטנה של פחד נוגעת בה בכזו עוצמה שהדלת נטרקת ומסרבת להיפתח אפילו לידיי. "ל.. לח… לחדר ה..הזה!" אצבעה רעדה כשהיא הצביעה על הדלת.
"תסבירי לי מה לא בסדר" אני דורש. לא מוצאת חן בעייני העובדה שהיא מתייחסת בכזה פחד אל החדר שלי. מה לא בסדר בו? אני מכווץ את גבותיי חזק אפילו יותר, מביט במבט המפוחד של פניה, שיערה השחור הצבוע בחינה אדומה ברובו מסתיר את אחת מעייניה, כובע המונסטר שלה מתנדנד על ראשה, והאיפור הכבד שלה, נראה הרבה חות כבד מהמ שהוא נראה לי לפני כן. היא נראת לי פחדנית וחלשה. מפחדת מחדר. באמת?! ברצינות?!
היא לא עונה. רק מסתכלת עליי שוב. "אפשר בבקשה ללכת מי פה" היא אומרת. לא מבקשת, לא דורשת. אפילו לא מצווה. זו הייתה פקודה חזקה שיצאה מפה חלש ומפוחד. אני מגחכך.
"החדר שלך לא שונה משלי!" אני צועק. לא מרוב כעס, אלא מרוב פחד שהיא הולכת להעילם, לברוח.
היא מכסה את פיה ובצווחה שקטה רצה. יורדת במדרגות ורצה.
אני נאנח. זה קורה תמיד. תמיד, בכול פעם שאני מביא איתי חברה היא בורחת בצרחות. זאתי… כן. אריאנה הייתה יותר מידי חזקה. אני נאנח ופותח את הדלת. שוב.
הפעם אני זה שטורק אותה מאחורי.
החשיכה עוטפת אותי. ההרגשה של האדרנלין מציפה אותי. אנחת תענוג יוצאת מהפי שלי בלי להתכוון, אני מחייך. האוויר קשה וסבוך, ואייני כמעט ויכול לנשום. כשהכול שחור. כתמי צבע כהים ריצדו אל מול עייני בגלל שחוסר האוויר הזה מקפיץ אותי. הלב שלי פועם חזק יותר. אני נושם עמוק ומתחיל להתקדם.
אני מרגיש רוח קרה מצד אד ורוח חמה מצד שני, לחישות וקלות. אני מגשש את גופי. מנסה להבין איפה אני. איפה חלקי גופי. אני מסיט את שיערי השחור ככה שהוא יכסה כמה שאפשר את עין ימין.
"נו יאללה, קדימה" אני ממלמל. קול של פילוח אוויר נשמע, אבל אני מוכן. אני מתכופף, שומע את הלהב עובר לידי. עוד להד עובר לי בדיוק בין הרגליים שאני מפסק ברגע האחרון, אני מסתובב באוויר ומוריד את ז'אקט העור שלי. אני שם אותו כמו מגן במרחק קטן מהבטן שלי. שם פוגע הלהב. חוצב את הז'קט. משום המ הוא הפך. אני מוכן לקבל את הלהב ישר בידי, אבל בדבר היחיד שאני מקבל זו מכה קהה של הידית.
"צוחקים עליי" אני ממלמל. נשמעים גיחוכים " תדליקו את האור" אני צועק.
"תן לנו להנות קצת!" נשמע אותו קול ילדותי, שינייה של הבובה מתקרבים אליי. אני תופס בעור שנראה מסביב לשיניים החדות ומלאות האדום. דם? בשר? אבל אני תופס חזק. הוא נאנק. מפתיע שאין שוב ריח מהפה המטונף שלו.
"זו הטיריטוריה שלי עכשיו, זאב מזוייף" אני לוחש. מדגיש כול הברה ואות "אתה והחבר'ה שלך מסתלקים."
"אבל הבטחת!" הוא צועק. כמה שאשפר כשהעור סביב פייך מתוח מידי.
"לא היום, לא עכשיו" אני מרפה קצת. הוא מהנהן. אני רואה את השניים יורדות ועולות באיטיות.
אני עוזב והוא נעלם במשב רוח קליל.
החושך נעלם. נשאב אל מתחת למיטתי. גיחוכו של הבובה עדיין נשמע. ואני נאנח. אני סוקר את חדרי. שנראה כמו חדר אמיתי של של גותי.
מיטה של שחורה לחלוטין, כתמי דם מצויירים על מצעיה, והעץ שהחזיק אותה היה בצבע ירוק. ירוק כהה ועמוק.
הקירות, שהיו מלאי שריטות, פעם היו מלאים בטפט של האות "אמ" האנגלית. זולגת בצורת ברק בקצוותיה. כמו שהיא נראת על המשקה "מונסטר" וכך גם על הכובע. כרגע הטפט היה חצי קרוע, וחשך קיר בצבע שמנת מלוכלכת מידי. ורובו היה על רצפת הפרקט, קרוע. מלא בצבע סגול מחלחל. אני נרעד ומרים חתיכה אחת. כורע על ברכיי וממש אותה. מרוטה. מתה.
אני נושם אוויר באיטיות וממשיך. השולחן. שהשולחן נשאר רגיל תודה לאל. כנראה הם מתרחכים מדברים טכנולוגיים. שולחן בצבע לבן-ירקרק. עליו המחשב שלי. הלפטופ השקוף שלי. שרק על המכסה שלו ניתן היה לראות את הכתובת "screw you" בצבע ירוק בהיר. לידו עמד מיקרופון בצבע ירוק, ועליו אוזניות ביטס כחולות עמוקות. על גדל השחור, ושפיצים כסופים הזדקרו מהן. אני מחייך. זה לא נפגע.מעל לשולחן היו שידות באותו הצבע, שנראה דווקא הן מאוד ניזוקו. כול ספרי הלימוד שלי, המחברותש לי, הספרים שלי, עטיפות הדיסקים הריקות… כולם היו קרועים, אבל עדיין במקומם מעורבבים.
"גם ככה אני לא צריך אותם" אני מוציא מעצמי חיוך נחמה. אני מסתכל על הארון שלי, שהיה לפני שעתיים מלא בפוסטרים של הלהקות האהובות עליי. וכובעיי מונסטר היו תלויים על הידיות שלו. ידייות יפות שעכשיו היו מלאות בטפט הרמוס, הכובעים נעלמו. והפוסטרים, על הרצפה.
אני נאנח ומביט שוב סביב. סורק את החדר, מביט, מעכל. קולט.
ואז צורח. צורח הכי חזק שאני יכול. הכעס, הבטחה, הזעם, הרצון, האנוכיות והפחד גואים בי. אני מתרסק על הרצפה.
"אבל זו הטיריטוריה שלך" שמעתי את קוהל של אראינה. הייתי לי הרגשה שהיא רועדת "זאב מזוייף שכמוך"
הדבר הבא שאני שומע זה להב. ואת גיחוכה.
"כול הכבוד בובה"אני שומע במעורפל את קולה העדין "תודה רבה לך. אני אעזור לך עם הבעיה שלך".
הכאב מציף אותי החושך מציף אותי. חוטים קושרים אותי. לא נותנים לי לנשום.
כנראה עכשיו אני רק יכול הלסתכל עלייהם מלמעלה.