המוות מחכה לך בסיבוב… – פרק 5

ישבנו כל החברה בבית קפה. בדיוק הסתיימו הלימודים.
"זה כל כך… טרגי" אמרתי "ששון ושיבון רק סיימו בית ספר". הקול שלי נשבר.
"זה באמת נורא" אמר קרטר "נוראי".
"והחלק הנורא, ש… אני… אני הייתי אמור להצטרף אליהם אבל הם הקדימו" אמרתי "הייתי יכול גם למות, וזה… מזעזע בעייני. אני מרגיש אשם".
"זאת לא אשמתך" אמר לי לוגן.
"אני חושב שזה לא הזמן אבל… אני צריך לספר לכם משהו" אמר קרטר "אני… קראתי על קבוצת מטיילים באוסטרליה, הם היו 10 כמונו. אחד מהם הציל את כולם מקרוקודילים ואז כולם התחילו למות אחד אחרי השני בתאונות מיסתוריות".
"קרטר!" קראה רוזן "זה סתם מדע בדיוני".
"לא" התעקש "זה אמיתי".
"אז…" בלעתי רוק "זה אומר שכולנו עומדים למות?".
"כן" אמר קרטר.
"אני לא מקבל את זה" אמר לוגן "דרך אגב, מחר אני נוסע ללאס ווגאס עם המשפחה".
"די!" אמרה רוזן "לא נכון, גם אני!".
"אוקיי, אין סיכוי שלאותו מלון" אמר לוגן.
"מלון אמבסדור" אמרה רוזן.
"לא נכון!" אמר לוגן ופער עיניים.
"אתם רואים" אמר קרטר.
"נו באמת" אמר נורמן ודחף אותו. קרטר עשה כאילו הוא נופל ומת.
"לא מצחיק" אמרתי ודחפתי את השולחן וקמתי.
"אבל תזהרו" אמר קרטר ללוגן ורוזן "אתם ישבתם אחרי שון ושיבון ברכבת, אז אתם הבאים בתור למות".
"קרטר, זה ממש לא מעודד!" אמר לוגן וקם גם הוא.
"מי אתה בכלל?!" שאל קרטר.
לוגן וקרטר התחילו להחליף ביניהם מכות.
"לא!" צעקתי עליהם בכל הכוח "אתם לא תרביצו אחד לשני, אם אנחנו עומדים למות, בואו נעשה את זה כמו שצריך, ביחד, נתמוך אחד בשני".
"קני צודק" אמר לוגן לבסוף.
"שתוק!" כעסתי עליו "אני לא רוצה לדעת!".
הלכתי לכיוון הרכב שלי.
"מה עובר עליו?!" שאל לוגן.
"הוא עובר תקופה קשה, פעמיים הוא ניצל ממוות והוא חזה את החיזיון ההוא" אמר נורמן בקול תוקפני ובא אחריי.
"קני חכה לי!" קרא לי נורמן.
הוא נתן לי חיבוק חברי.
"בוא, אני אנהג" הוא אמר לי.