מפלצות הלילה הגשום | פרק 8

למחרת בבוקר הופתעתי לראשונה מזה 12 שנות חיי… התעוררתי לפני ההורים שלי! הם עוד ישנו!
הבטתי בשעון הדיגיטלי שהיה מונח על השידה ליד מיטתי, וגיליתי שהתעוררתי בשעה 7:00 בבוקר. שברתי שיא. אבל המוח שלי לא אפשר לי להרהר בכך, כי הוא הזכיר לי ברשעות על ההתרחשות המוזרה שראיתי אתמול בלילה – גושי בוץ שנפלאו בכוח רב מהאדמה וכעבור שעה קלה מילאו את כל החצר של דודיי, זה הגיוני בכלל? ומי פרץ אתמול לבית?
מה שבטוח, זה שאת השאלה עוד יש באפשרותי לפתור. קמתי מהמיטה, ופניתי אל עבר החלון. נשענתי על אדנו והבטתי לעבר החצר.
הופתעתי לגמרי.
שום גוש בוץ לא שכב שם, שום חצר לא הייתה מכוסה בעשרות גושים.
אתה נותן לדמיון שלך להגזים, נזפתי בעצמי, אתה ממש חולם בהקיץ. היית יותר מדי עייף אמש, בוודאי דמיינת את גושי הבוץ.
או שלא, למרות הכל הבחנתי בגוש אחד ויחיד (רק אחד!) שנח בקצה החצר.
"אני.. אני לא מבין," תהיתי, "איך זה שגוש אחד נשאר בחצר האחורית, והשאר נעלמו? אני חייב לצאת ולבדוק." החלטתי.
קמתי מהמיטה ולבשתי בפזיזות את הג'ינסים שלי, הג'ינסים שלבשתי אתמול. לבשתי גם סוודר, ועליו מעיל חמים. ירד גשם קל, טפטוף קל.
אך לפני שירדתי למטה לקומה הראשונה, נזכרתי בדבר מטריד ביותר: הרי דודה רבקה אסרה עליי בשיא האיסור לצאת אל החצר האחורית.
"אבל אני אצא לחצר בכל זאת!" לחשתי לעצמי באומץ לב. פתחתי את דלת חדר האירוח, עקפתי את מיטת הוריי ויצאתי בשקט אל מסדרון. קול של נחירות בוקע מחדר השינה של דודיי. הם ישנים. תודה לאל.
פסעתי בקלילות למטה אל הסלון. פניתי בסוף הסלון לצד ימין, אל הדלת שמובילה אל החצר האחורית. אך מבטי התעקש להתמקד דווקא במטרה אחרת. המרתף!