סיפור מתח על זואי מאליק –

"היי, אמי!" חברתי הטובה רייצ'ל קראה לי ונעמדתי מולה בכניסה לביתי. "מה קורה, רייצ'י?" רציתי לומר לה, אך נקטעתי ע"י ידה של אימי שחסמה את פי וידה השנייה משכה אותי לתוך הבית. "מה אמרתי לך?!" היא הסתכלה בעיניי בזמן שדחפה אותי לחדר שלי והושיבה אותי על המיטה. "אמרתי לך לא להסתובב בחוץ, לא כש… זה נמצא בחוץ!…" היא אמרה והתיישבה לידי בהקלה שאני כבר לא בחוץ. "כשמה נמצא בחוץ?" שאלתי אותה, מה פתאום היא לא מרשה לי לצאת מהבית אחרי 17 שנים שאני הולכת לכל מקום שבאלי אפילו בלי לומר לה. "כש… ה…. זה….." היא אמרה, הושיטה לי נייר מודפס ופרצה בבכי מר וכואב. הסתכלתי בתמונה, ראיתי שם מין יצור ירוק כזה שהיה מורכב מגוש של גועל, הוא הסתכל למצלמה במבט מאיים ובין שיניו הייתה נערה בת גילי במראה, חסרת חיים ודם נוזל מרוב גופה. "מה זה?!?!" שאלתי והחזקתי בכתפיה של אימי, היא לא הפסיקה לבכות, אך הצביעה על מה שהיה כתוב מתחת לתמונה. "היצורים הגיעו גם אלינו! היצורים המוזרים הדומים לתולעי ענק מזוויעות שתוקפים את כל המדינה הגיעו גם לווילי-גרדן ומחפשים נערות ונערים בגילאים 14 – 19 שימשו להם כמזון, ונראה שהנער\ה האחרון שרואה אותם הוא הקורבן הבא (מי שיודע מאיפה הבאתי את זה שיגיב). כל הורה שיש לו ילד\ה בגילאים האלה מוזמן להתחיל בפאניקה ולהסתיר את הילד\ה שלו כמה שיותר מהר, אני ממליצה לכם לא לתת להם לצאת לרחוב, לפחות עד שהתולעת הענקית תרמוס את הבית שלכם…. מה זה?" שאלתי את אימא שלי בעוד אני ממשיכה לעקוב אחרי המילים בעיניי. "זה מה שזה, אני לא רוצה שהמה – שזה – לא – יהיה יטרוף אותך ואז אני אאבד את הילדה היחידה שלי…" היא אמרה בשקט והתקרבתי אליה. הנחתי את ראשי על כתפה ודמעה קטנה זלגה מעיני. לחשוב שאני מודעת לכך שאני נתונה בסכנת חיים בכל רגע. שמעתי קראש קטן ומשהו מתנפץ מרחוק. "תצילו את עצמכן, בנות!" שמעתי קול מוכר, אבל מי זה היה? מיד אימי זיהתה שזה היה אבי החורג ג'ורדן ורצה לסלון. הוא שכב על הספה, חסר תזוזה וחצי מעולף. "מה קרה?!?! ג'ורדן!!" אימא שלי צעקה וניערה את ג'ורדן בזהירות רבה. "ליסה, אמנדה, תברחו…. הוא מחץ אותי, אני לא אשרוד…!" מיד ברחנו מהבית, ניצלנו שנייה לפני שאחת מהתולעים מחצה את הבית שלנו והיא שאגה אליי. היה ברור לי שהיא רוצה לאכול אותי, הרי אני הנערה האחרונה שהיא ראתה, התחלתי לרוץ והדבר האחרון ששמעתי לפני שעוד שאגה של המפלצת החרישה את אוזניי זה את אימי צועקת לי: "תצילי את עצמך, אמנדה! תנסי להישאר בחיים, וגם אם תמותי תזכרי שאני אוהבת אותך!!" היא צעקה לי ונופפה בידה שאראה שהיא חיה. "אני אוהבת אותך, אימא!" צעקתי לה, הצרחה שלי נשמעה בעבר לשאגות המתמשכות של המפלצת והמשכתי לרוץ בלי להסתכל אחורה. "עאעאעאע!!!" צרחתי למקרה שמישהו ישמע אותי, אבל בקושי היו אנשים ברחובות. כולם או ברחו למקום מוגן שהוא מחוץ לאמריקה או התחבאו בבתים שלהם ודאגו לחייהם. "הצילווו!!!" צרחתי בחוזקה, אבל אף אחד לא שמע אותי. רצתי עד שהגעתי למערה חצובה באבן מעורבת ונדחקתי לפינה עד שנמחצתי על הקיר כדי שהמפלצת לא תזיל עליי ריר מגעיל. "בוחעחחעחהחעחעמממממ…."המפלצת מלמלה בקולה המכוער והצורב לאוזן, לא רציתי למות בגיל כל כך צעיר. היא התקרבה אליי, נעצה בי את עיניה האפורות והרימה אותי בין שיניה הארוכות והאדומות מדם. "הצילוווו!!!!!!!!!!!!!!" צרחתי, המערה הייתה רחוקה מהעיר ואף אחד לא היה בסביבה. המפלצת לכדה אותי בין שיניה, כל גופי היה בפיה חוץ מראשי. "הציל…." לא הספקתי להשלים את המילה לפני שנבלעתי במורד גרונה לאחר שגרסה אותי לחתיכות. "הנייר!" אמרתי לעצמי, הנייר המודפס שאימי הראתה לי היה בכיסי ובכיס השני היה לי עט כחול, הוצאתי אותם וכתבתי מכתב פרידה לעולם, שניה לפני שהמפלצת חיסלה אותי סופית…

-לאחר 24 שנים-
המערה הייתה חשוכה ביותר, וגם אני, פרופסור מומחה אורטון לא הצלחתי לנווט בתוכה. פתאום הרגשתי משהו על הרצפה והתכופפתי להרים אותו. "ליאם, תאיר על הפתק!" פתחתי את הפרק וקראתי בקול מה שהיה כתוב שם: "אני, אמנדה טייסון מודה באת לכל מי שליווה אותי במהלך חיי, לחברותיי הטובות רייצ'ל ותאיר שהיו החברות הכי מדהימות שיש, למשפחתי ולאימי ליסה, אם אבי היה בחיים הייתי מודדה גם לו אבל צערי הוא לא איתי כרגע, או שכן…? באהבה לעולם, אמנדה בי טייסון בת ה17 וחצי, שנת 2012." הסתכלתי על ליאם ושאר הבנים שבאו איתי לחקור את המערה, ולא הבנתי מה קורה כשראיתי שאת הפתק חטפתי מידה של השלד של הנערה שכתבה את הפתק, היא מתה בחיוך על שפתיה ונחה על האדמה.