אבק הגהנום- פרק 1

לא יכולתי להפסיק להשתעל אף לא לשנייה אחת. לא יכולתי לראות כמעט כלום.
"אמא!" צרחתי בבהלה, "את יודעת שאני אלרגית לאבק, למה יש כל כך הרבה בחדר שלי?" חיכיתי שנייה, דקה, חצי שעה, אך לא שמעתי שום תגובה. התחלתי לשחזר דברים מהלילה האחרון. זכרתי הכל במעורפל, אך משפט אחד הדהד בראשי שוב ושוב ושוב. "את עוד תיראי, אני אנקום בך, את לא מכירה אותי מספיק טוב. את עוד תגיעי לגהנום".
התחלתי להיזכר ביותר פרטים. חשבתי שוב ושוב מי אמר לי את המשפט המצמרר הזה, בעודי נחנקת מהאבק שמילא את המקום. לא עבר יותר מידי זמן עד שנזכרתי, איך לא אזכור. אני נושאת את ה"סוד" הזה עוד מגיל 4.
כבר אז הייתי סקרנית, אהבתי לנסות, כל דבר ריתק אותי. אבי היקר, זכרונו לברכה, היה מפקד חשוב בצבא. הוא נהרג באופן מפתיע. עד היום אני לא יודעת כמעט שום דבר על כך. כאשר הוא נהרג, שוטרים הביאו לדירתנו את חפציו. אמי לא הייתה בבית הרבה זמן. ואני, כילדה סקרנית, לא הפסקתי להסתכל בחפציו של אבי.
ואז לפתע ראיתי דבר שסקרן אותי במיוחד. אבא אמר לי לא לגעת בו בשום אופן, וזה היה די צפוי שהדבר הזה ירתק אותי.
זה היה אקדח. הייתי אז ילדה קטנה ותמימה, לא חשבתי שזה מזיק. התלהבתי ממנו מאוד, ויצאתי למסדרון של הבניין שלנו בכדי להשוויץ בו לכל עובר אורח.
במקרה עברו שם השכן שלי, שגר דירה מולנו, ובנו בן ה-8. הוא חייך אליי, את חיוכו האחרון. חייכתי אליו בחזרה, ועשיתי לו שלום עם היד. רציתי להראות לו את הדבר המרתק שמצאתי. ואז, יריתי בו לעיני בנו, שהיה המום. לא הבנתי למה הוא נשכב על הרצפה פתאום. נבהלתי, ברחתי הביתה ושמתי את האקדח במקום, כאילו כלום לא קרה.
כעבור כמה שנים, כשגדלתי והבנתי מה עוללתי, בכיתי בלי הפסקה במשך שעות ארוכות. ניחמתי את עצמי בכך שאף אחד לא ראה את זה, אף אחד חוץ מבנו.
כמובן שלא דברנו מאז אותו מקרה, כשלפתע הוא אזר אומץ, ניגש אליי ואמר לי את המשפט ההוא. מאז אני לא זוכרת מה קרה.
באופן פתאמי, למרות האבק הרב שהחניק אותי, ראיתי בברור בן-אדם מוכר לי. הוא הסתכל עליי בלעג ואמר: "ברוכה הבאה לגהנום, חיכיתי לך הרבה זמן." לקחת לי כמה דקות להבין מי הוא. ואחר כך, הבנתי הכל. זהו אותו אדם שרצחתי, במו ידי.
"אז ככה נראה גהנום?" תהיתי.