בני גל
סיפור מתח/דרמה שכתבתי לא מזמן.

אב סורר ומורה

בני גל 20/08/2015 1324 צפיות 3 תגובות
סיפור מתח/דרמה שכתבתי לא מזמן.

"אז מה אתה עושה היום?", היא שאלה, בעודה שרועה על המיטה כפגר עצלן. את הסיגריה שאף פעם לא אהבה אבל עישנה כי אין ברירה, השליכה בלי לראות אל כוס הוויסקי הריקה למחצה. הבדל העלה עשן ונכבה.
"כלום, שום דבר מיוחד".
"אה, אז זה אומר שיש לך משימה היום?", אמרה בקול חתולי, "אני אוהבת גברים שעושים משימות, במיוחד כמו שלך".
הוא ניסה לקשור את עניבתו, כי אם כבר חיסול, צריך להיראות מכובד. כאב הראש היה כה עז שהוא לא היה יכול להניע את אצבעותיו.
"בוא, אני אעזור לך", היא שלחה ידים בעלות ציפורנים משוחות בלכה אדומה בוהקת ומשכה אותו אליה. היא הסירה את השמיכה ולפניו נגלה גופה העירום.
היא קשרה את עניבתו בזריזות. עיניה נחו על אזור חלציו.
"לא לא לא…", קולה התנגן באוזניו, "את הפרס תקבל רק כשתבצע את המשימה".
הוא לא רצה את הפרס, אבל הנהן בחוסר הקשבה.
הוא קם מן המיטה, ראשו סחרחר עליו. הוא שכח לחלוטין מן המשימה עד הבוקר. הוא לא היה צריך את המסיבה הזו. הבית בוודאי הרוס לחלוטין. באילו סמים הם השתמשו? קוקאין? אל. אס. די? או אולי כדורי אקמולי?
התשובה היותר הגיונית היתה- כולם יחד, מעורבבים בכוס מלאה עד שפתה בג'וני ווקר איכותי.
לרוצחים שכירים יש כסף, הבעיה היא שלפעמים הוא יכול להרוג אותם.
הוא ירד במדרגות באיטיות, כמעט זוחל בהן, נאחז נואשות במעקה העץ.
הם עדיין היו שם. יושבים סרוחים, חסרי הכרה, בביתו, מטנפים ומטמאים את מצעי הספות ומלכלכים את הרצפות שהעוזרת ניקתה כל כך יפה מוקדם יותר באותו יום.
הוא נעצר לרגע בבהלה ששכח לשלם לה על העבודה, אבל נרגע כשנזכר שהוא אף פעם לא עושה זאת. היא תמיד לוקחת ישירות מהארנק שלו, בדרך כלל יותר ממה שמגיע לה.
אבל זה לא אכפת לו. יש לו מספיק כסף לקנות אותה לשפחה. יכול להיות שהוא אפילו כבר עשה את זה.
אח, כאב הראש העז, שנובע סביר להניח מחמרמורת, פגע אנושות בזיכרון שלו. לא משהו תמידי, כמובן. את זה תה רותח יכול לפתור.
חבל שאין איזו מישהי שתכין לו תה. היצורה במיטה לא יודעת אפילו להכין תה. כל מה שהיא כן יודעת מסתכם בלעשן, לשתות ולעשות סקס.
הוא דילג מעל גופה של חוגג לילי חסר הכרה. הוא לא ניסה אפילו להעיר אותם. הוא ידע שזה לא יעבוד, וגם עלול לעלות לו בבריאות.
בדיוק כשהתיישב על הכיסא במטבח, נותן למחשבותיו להירגע ולשבת במנוחה, נשמע צלצול בפעמון הדלת.
הוא נאנח אנחה קורעת לב. מי זה מעז לצלצל בדלת ביתו של הרוצח הכי מסוכן בעיר בשעה כה מוקדמת?
הוא הביט בשעונו.
אחת עשרה ושלושים.
טוב, לא כל כך מוקדמת.
הוא שפשף את עיניו והציץ בעינית הדלת.
עמד שם שליח מלוכסן עיניים, אוחז בידו קופסה גדולה.
הוא לא זכר שהזמין סושי, אבל החליט לפתוח את הדלת.
השליח הגיש לו את הקופסה. היא הייתה לבנה, ועליו כתובות אותיות בסינית.
הוא ידע כמה וכמה שפות, צרפתית, ספרדית, גרמנית., אבל אף פעם לא עניינה אותו הסינית. הוא אפילו לא הצליח להבדיל בינה לבין יפנית. התרבות האסייתית לא עניינה אותו. הוא היה חסיד נלהב של אירופה ותרבותה.
בכל מקרה, הוא לקח ממנו את הקופסה והניח אותה על השולחן בסלון. הוא ניגש לארנק שלו, שנמצא אי שם באחד המדפים שבמזנון.
בדיוק כשידו אחזה ברוכסן לפתיחת הארנק. הוא שמע קול מתכתי מוכר, מוכר מדי.
השליח עמד מולו עם אקדח שלוף, טעון ולא נצור.
אקדח קולט M1911, חצי אוטומטי, בעל קליבר של 0.45 אינץ', חזק, יעיל ואמין.
"שיט".
הוא הרים את ידיו כלפי מעלה. השליח כנראה לא ידע אנגלית, אבל הוא עדיין היה ברור מספיק שהוא יבין שתנועה אחת שלו וקליע ייכנס לו ישר לראש, בדיוק בין העיניים. הסיני הזה נראה כמו אחד שיודע את העבודה.
השליח התקדם באיטיות, מסתכל כל הזמן עליו, על מנת שלא יעשה תנועות חדות ופתאומיות.
הוא הגיע לעבר הקופסה הלבנה שהגיש לו רגע קודם. הוא פתח אותה.
"שיט!"
לא היה סושי בקופסה. ראש כרות היה בה, נקי מדם, עצום עיניים. הראש היה שייך בוודאות לבוס שלו.
אוקיי. המשימה מבוטלת. כל המשימות מבוטלות.
כעת הסיני המסריח כיוון את האקדח ישר אליו. הוא בוודאות היה יורה בו אלמלא הטיפשה בקומה העליונה של הבית שהחליטה שהיא רוצה עוד מנת וויסקי.
כעת הסיני התבלבל. במי לירות קודם? בגבר בעל כאב הראש וטרוט העיניים שעומד מולו או באישה שרק ברגע זה גילה שהיא קיימת?
השליח בחר באופציה שהוכיחה לו עד כמה סינים מטומטמים.
השליח סימן לו בידו לחכות כאן. הוא התקדם באיטיות, אקדחו מונף קדימה בזווית של תשעים מעלות, והחל לעלות מעלה במדרגות.
בוודאי שהוא הולך לחכות לסיני כאן, כמו שה תמים, רק כדי לקבל כדור בראש.
הוא הוציא את האקדח בשקט מופתי מתחתית הארנק שלו. רוצח שכיר צריך לחשוב על כל סיטואציה, אפשרית או לא אפשרית. האקדח שהחביא בארנק הוא הוכחה ניצחת לכך. מי בכלל חושב שבשעת צהריים מוקדמת שליח סיני שהוא בעצם רוצח ינסה להרוג אותו ואת הידידה שלו?
האקדח היה טעון ומוכן לפעולה.
הסיני אפילו לא הרגיש שהוא מזדנב מאחוריו. הוא היה כל כך איטי שעדיין לא סיים לעלות את כל המדרגות.
כעבור רגע אחד הוא החליק בהן למטה, מותיר אחריו שובל דם.

כמובן שהאישה נבהלה כהוגן ונתקפה בחילה עזה כשראתה את הראש הכרות בתוך הקופסה. כשהיא רצה להקיא בשירותים הוא התבונן בראש.
זה היה ברור כשמש שהוא ימצא מספר טלפון חרוט על העורף של הבוס שלו.
הדם כבר הספיק להתקרש, כך שהיה הרבה יותר נוח לקרוא את המספרים ולהעתיק אותם אל הטלפון הנייד.
"הלו?"
זו הייתה הודעה מוקלטת.
"הנחנו שתשרוד. בדיוק בגלל זה שלחנו את הרוצח השכיר הטיפש ביותר שלנו. לפחות את העברת המסר הוא ביצע כמו שצריך.
בכל אופן, קבענו לך פגישה עם הבוסית בשעה אחת עשרה בלילה, בפארק ריצ'מונד, לונדון.
זו הפעם השלישית באותו יום שהוא אמר "שיט!".
הוא גר בשיקגו.
והוא צריך להגיע ללונדון בעוד קצת יותר מאחת עשרה שעות.

כמובן שהוא הקדים בשעה את זמן המפגש. הייתה טיסה בתוך שעה מאז ששמע את ההודעה המוקלטת, ותהיו בטוחים שהוא הראשון שעלה עליה. כעבור שמונה שעות ועשרים דקות הוא נחת בנמל הית'רו בלונדון ולקח מונית ספיישל שחורה היישר אל פארק ריצ'מונד.
בדרך לשם הוא הספיק לשקר לדיילות שכיבה את האינטרנט בפלאפון, ולחפש מידע על המספר שהיה חרוט על הבוס שלו.
הוא לא מצא שום קצה חוט. על פי המידע שהיה בידו, והיה לו הרבה מידע, המספר הזה בכלל לא קיים. הוא פיקטיבי.
על כל מקרה שלא יהיה, הוא בא מוכן. בארנק, מוסתר מכל מכשיר שיקוף כלשהו, נח לו האקדח.
הוא חיכה. יושב על ספסל טובל בירוק, בפארק ריצ'מונד. מבנים לונדוניים ישנים ונמוכים התערבבו להם בין גורדי השחקים המודרניים, בעלי חלונות הזכוכית שהשמיים והשמש השוקעת השתקפו בהם וסינוורו את עיניו.
זה היה זמן טוב לשים משקפי שמש.
ילדים שיחקו יחד עם כלבם על הדשא מולו. הוא ניסה להדחיק את הזיכרון המר ההוא אך לא הצליח.

זה קרה בעשרים וחמישה בדצמבר אלף תשע מאות תשעים ואחת, בשיקגו.
שלג עז וכבד ירד. חג המולד היה אותו יום. ריצ'י הקטנה חוללה מסביב לעץ האשוח, המעוטר כמיטב המסורת בנורות צבעוניות ובכוכב מזהיר גדול שהוסיף לאווירת החגיגיות.
"מתי סנטה יבוא?", היא שאלה אותו, קולה המתוק מצטלצל באוזניו כפעמונים המנגנים על העץ.
"הוא יבוא, חמודה, כשתלכי לישון".
"אבל אני רוצה לראות אותו!", היא תבעה ממנו.
"אף אחד לא רואה את סנטה קלאוס, ריצ'י. הוא מגיע דרך הארובה רק כשכולם ישנים, מניח את המתנות ליד העץ ואז- הוא בורח מהר מהר מהר!", הוא דיגדג אותה והיא צחקה בקול.
"אנדי, בוא תעזור לי להגיש את המנות לשולחן", קול נשי נשמע מן המטבח.
הוא נישק את מונטנה בפיה, בעודה אוחזת מגש מהביל. היא צחקקה והניחה את אצבעה המורה על שפתיו.
"לא עכשיו, טפשון, עכשיו אוכלים ארוחת חג מולד".
הוא חייך אליה חיוך מבשר טובות. בפעם הראשונה זה חודשים ארוכים אנדי חש מוגן, בטוח. אף אחד לא יפגע בו ובמשפחה שלו, במיוחד לא בחג המולד.
בכל אופן, הוא חש כך רק עד שהגיע צלצול הטלפון.
מונטנה בקשה ממנו לענות. אלו בטח האורחים.
"הלו?"
"תברח. אחרת תמות גם אתה", אמר קול לוחש והשיחה נותקה.

הוא לא יכול להחזיר את הגלגל לאחור. מונטנה וריצ'י מתו על ידי ארגון הפשע המתחרה. במקום סנטה קלאוס, ירדו מן הארובה רוצחים שכירים, בדיוק כמוהו. ובמקום מתנות היו להם רובים וקליעים, שבאמצעותם חוררו את גופה הקטן של ריצ'י.
אנדי התנער. אסור לו להיזכר בכך.
הוא באמת שכח מהר מהעניין כשמישהו התגנב מאחוריו באין רואים ושומעים והניח על עיניו בגד שחור.
חוטפים אותו.
הוא נאבק לרגע, אבל הבין שאלו רוצחי הבוס שלו. זו הדרך היחידה לראות את מי שלא תהיה שעומדת בראש הארגון ששלח לו את הסיני בטייק אווי.
הוא לא ראה דבר. רק צללים עמוקים ואורות בוהקים. חושיו האחרים סיפרו לו שהוא נוסע במכונית. כמה זמן ולאן, הוא לא ידע. מסתבר שחוש הראייה הוא גם החוש הממונה על תחושת זמן. כשהוסרה ממנו הבגד, השעה הייתה אחת עשרה ורבע בלבד והוא היה בתוך חדר חשוך כמעט לחלוטין.
מולו ניצב שולחן משרדי, מנורה זעירה האירה אותו, אך לא את שאר חלל החדר.
אל תוך שלולית האור נכנסה דמות נשית. את פניה לא ראה.
הדמות התכופפה אל האור.
"לא, לא יכול להיות…", הוא מלמל.
"שלום. אבא".
הוא לא ענה. היא מתה. זו בסך הכול כפילה שלה או משהו. הם כנראה מארגון הפשע שרצח אותה, נבלים ארורים. הם משחקים ברגשות שלו כדי שיגלה להם מידע. הוא לא יעשה זאת. לעולם.
"זו אני, ריצ'י".
"את לא ריצ'י! את לא הבת שלי!", הוא צעק לפתע, כל המחשבות התועות והמתנגשות, התנקזו אל צעקה מרטיטה אחת.
ריצ'י לא ענתה. היא הפשילה את שרוול חולצתה. כתם לידה חום היה שם. כתם לידה בצורה מסוימת מאוד, צורה שהסיכוי שלה להיווצר במקרה היה פחות מאחוז.
צורת אקדח.
זו היתה ריצ'י שלו.
"איך… איך שרדת… אני ראיתי…"
"לא ראית כלום, חתיכת מזדיין. כלום! אתה ברחת כמו כלב!", הכעס של ריצ'י הפך להיות חסר שליטה.
"ריצ'י…"
"לא! אתה- נטשת- אותי!"
הבושה חילחלה עמוק אל תוך ליבו של אנדי. כמה היה טוב עכשיו לשים קץ לסבל. הוא גישש אחר הארנק, אך הוא לא היה שם.
"את הארנק זרקתי לתמזה", ריצ'י נרגעה מעט. היא התיישבה על כיסא אפל מולו, מקרבת את ראשה אליו לקרבה אינטימית עד בלתי נוחה, מסתכלת לו עמוק בעיניים.
"פשוט תודה שנטשת אותי ואת אמא".
"ואז תסלחי לי?"
"אני אתקע לך כדור בראש ואז אסלח לך".
"תראי מה הכעס עושה לך, תראי!", אנדי אזר אומץ, "אני לא האמנתי שדבר כזה יכול לקרות לנו! כבר הייתי מחוץ לעסק! לגמרי!".
"זה מה שחשבת, אבא. מסתבר שזה לא היה נכון".
"אני הייתי בטוח. כששמעתי את ההודעה…"
"ברחת כמו שפן פחדן, זה מה שעשית. לא יכלת להישאר להגן עלינו, עלי? על אמא?"
"מונטנה…"
"מתה. לא נשאר אפילו מה לקבור. כמעט לא זיהו אותה".
"אז איך-"
"למזלי הם ירו באמא ראשונה. התעוררתי מהרעש ופשוט קפצתי מהחלון. חיפשתי אותך, אבל ברחת".
"אני…"
"אתה מצטער?"
"כ… כן"
"אז תצטער בגיהנום", היא הצמידה אקדח לרקתו.
"זה… זה מגיע לי ריצ'י. אני מודה."
ריצ'י חישקה את שפתיה, לוחצת עוד על רקתו בעזרת קנה האקדח.
"פשוט תעשי את זה, ריצ'י. אני יודע כמה זה קשה להרוג אבא. אבל זה הדבר היחיד שישחרר אותך. אני מוכן, ריצ'י הקטנה. אני מוכן", אנדי לא הבין אפילו מה הוא אומר, עיניו התנפחו והזדגגו מנוזלים שהצטברו בהן.
דמעה יחידה התגלגלה על לחיה של ריצ'י.
אנדי הבין שהדבר היחיד שיציל את ריצ'י הוא פשוט לתת לגופו שלו להרפות. זו אשמתו. וזה מגיע לו.
בכוחותיה האחרונים ריצ'י לחצה על ההדק.


תגובות (3)

יש כמה טעויות דקדוק\ הקלדה.
הסיפור עצמו מעניין. כתוב טוב. סוף מאכזב.
אם האיש (הרוצח השכיר) למשל, היה יורה בעצמו, זה היה יכול להיות סיום דרמתי שהולם את הסיפור הרבה יותר לטעמי.

20/08/2015 14:37

    אני חושב דווקא הפוך ממך. שקלתי לכתוב דווקא שהוא יתאבד, אבל זה מוציא את המיץ של הנקמה. כי אם הוא מתאבד, הנקמה של הבת באב הנוטש היא לא באמת נקמה, ודווקא את זה רציתי להראות, למרות שזה אולי נראה 'צפוי'

    20/08/2015 15:14

    כן אבל מאיך שזה כתוב, הבת לא באמת רוצה להרוג את אבא שלה, היא פשוט רוצה להשתחרר. מה שמביא אותי למסקנה שבהמשך חייה היא תתחרט על זה, תהפוך לכלבה מרירה ובכללי יהיה לה באסה של חיים.
    המקרה כזה, מבחינתי, כל הסיפור מקבל תפנית ובעצם מדבר על זה שלא משנה מה תעשה, יהיה לך רע.
    אני יודעת שהלכתי רחוק, אבל המוח שלי (וניראה לי של רוב האנשים) עושה אוטומטית חישובים כאלו.
    אפשר למצוא גם סוף יצירתי אחר- למשל שהיא הורידה את האקדח אבל היא נתקעה במשהו ובטעות לחצה על ההדק והרגה את אבא שלה.
    מבחינתי, צריך סוף קצת יותר מרשים לסיפור כזה.

    20/08/2015 15:20
18 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך