אגדת צללי המוות – פרק 10

אל אזור מורט רק מעטים מצליחים להגיע. ומעטים אף יותר צולחים את דרכם חזרה.
באור היום כל אנשי ונערי העיירה יהיו חכמים מספיק בכדי להתרברב בכישוריהם יוצאי הדופן, המעניקים להם את היכולת לעמוד במרכז המבנה הנטוש ולצאת ללא כל פגע… אך בשעה המקוללת של הלילה, נראה הדבר בעיני כל מעשה מטופש שאין כמותו…
הולי הייתה אחת מבין אותם מעטים. אלו שהאזור הנורא לא הטיל בהם עוד את קדרות המוות המתחוללת בקרבו, אלו שבחלוף הזמן יוכחו שאמונתם ב'אגדות נטולות המשמעות' הולך וגובר עד כדי שיגעון…
אף עגלון או נהג מונית שראש מונח על כתפיו ושכל ישר טמון בחובו, לא יסכים לעולם להצעת השכר שהסכימה הולי להעניק לאדם אשר יסכים לקחת אותה אל האזור הזה בשעה הנוראית המדוברת. לכן היה עליה להיערך בהתאם לדרך הארוכה המצפה לה.
היא לקחה אתה את הרשמקול שלא מש מכיס מכנסיה ולו לרגע, הצטיידה במימיה גדולה וטמנה את הנורון בכיסה הפנוי. לאחר מכן פנתה לצאת מהבית.
הולי חלפה בדרכה על פני המבנים השוממים, החנויות הסגורות והדממה הרווחת. נדמה כאילו אנשי העיירה ידעו על מטרותיה של הנערה ובחרו להסתגר בבתיהם בכדי שלא להיקרא לסדר בגין טעויותיה שלה…
הולי גלגלה עיניים ורטנה בשקט. הם צריכים להודות לה על שהיא נחושה דיה בכדי לשים לזה סוף. הם אמורים להודות לה על אומץ הלב שהיא מגלה ועל הנכונות להחזיר לחיים אחד משלהם!
אך עמוק בתוך לבה ידעה הולי שהיא לא עושה את זה עבור הערצתם או הערכתם של אנשי העיירה. היא עשתה את זה בגלל שלא הייתה מוכנה לאבד עוד מהאנשים שיקרים ללבה. וטיילר בהחלט נמנה בניהם.
עוד לפני שהספיקה הולי להרהר בנושאים אחרים שרחשו בתוכה כקלחת מבעבעת, ניצבה היא למול מבנה גדול ומפואר שבחלוף השנים איבד מהדרו. הוא היה שקוע ומלוכלך, ערימה של הריסות חסרות ערך של אבנים גדולות ומכוערות.
"איך נפלו גיבורים…" מלמלה הולי והנידה בראשה. נזכרת בסיפורים שנהגו הוריה לספר לה על מורט. סיפורים על לוחם אצילי שלא נכנע לאיומי מנהיגי הכפר כשזממו להמיט עליו חורבן, לבנות תחתיו מפעל לבדים, משעמם וחדגוני…
וכעת? כעת מרכין הלוחם הדגול ראשו בכניעה. מלחמה רבתית כבר לא נמנית בין תחומי העניין החדשים שסיגל לעצמו עם השנים…
"האם בך קיימים הצללים שלקחו את נערי ונערות הכפר?" לחשה לעברו הולי. "האם מלוחם נאצל הפכת להיות שותף למעשי רצח מרובים?"
המבנה אומנם לא ענה לה, אך שער הברזל החלוד שבכניסה עשה זאת במקומו כשביקשה הולי להתקדם לעברו;
שלט חרב נטלה ברפיון על פניו, שעה שחרק במאמץ, שלט שאומר "התרחקו, סכנה!" במילים שלא היו יכלו להיות יותר חד משמעיות.
זה היה מפתה, להתרחק משם. לעזוב הכל מאחור. אך הולי הכריחה את אצבעותיה להינעל על הידית השחוקה ולדחוף את השער.
זה חרק בשנית שעה שנדחף פנימה אך פינה את הדרך כאומר 'אל תאמרי שלא הזהרתי…'
השקט הנוקב נתן תחושה מעורפלת למקום ואסופת צללים שקיומם הוטל בספק.
משעברה הולי את השער והייתה בשטח המבנה המנותץ חזר השער ונסגר מעצמו בקול רעש צורם. הולי מיהרה להביט לאחור, חשש החל מכרסם בה, אם כי לא עצמתי מספיק בכדי להניא אותה מהחלטתה. היא עדיין הייתה זקוקה להוכחה מוצקה לקיומם של צללי המוות, כעיתונאית מנוסה היא הייתה צריכה להיווכח במו עיניה בכך שלא היה יום הגבייה המצאתם של אנשים בעלי השפעה ומשאבים. אחרי הכל, בימים אלה לא קשה לארגן משהו בסדר גודל שכזה בקלות רבה.
היא זקפה את גבה, שחררה מעט את זרועותיה הנוקשות והחלה בעבודת החיזוק העצמי המזויף משפסעה קדימה ונכנסה עמוק יותר, עד שעמדה למול ערימה בגובה שלושה מטרים של לבנים ענקיות, לבנים ששימשו בעבר כאבני היסוד.
היא לא ידעה מה עליה לעשות כעת, לכן הוסיפה לעמוד ולבהות קדימה. כעבור מספר שניות משך אותה משהו אל מעבר לסלעים….
ולפני שהבינה את שעליה לעשות כבר מצאה את עצמה עומדת בראש הערימה, זרועותיה שרוטות ומדממות ועיניה מביטות בחדר גדול ורחב ידיים, ריק מכל אך שלם ללא כל סדק או שבר…