אגדת צללי המוות – פרק 4

הולי כמעט יכלה להרגיש את החיוך שהסתמן דרך קבע על פניו של דארל שעה שפתח עבורה את השער. היא נכנסה בצעד מהיר פנימה ונעמדה על שטיח הכניסה לבית בעודה דופקת נמרצות על דלת הכניסה, מאחוריה עמד הנער בעל השער הכתום והחיוך העדין.
הוא לא היה רע. מעולם לא עשה משהו שפגע בהולי, אלא להפך – הוא היה בחור טוב שעל ידו שנאה את עצמה על שהיא אינה מסוגלת לנהוג בו באדיבות כפי שנהג תמיד כלפיה…
"מה שלומך?" שאל דארל.
"השגתי את הסיפור, אם לזה אתה מתכוון." השיבה הולי ונכנסה ישירות אל תוך הבית הגדול.
הבית היה ריק ודומם, מלא חן ופאר אך ריקני ושקט, חסר חיוניות ורוח חיים. "זה נפלא," אמר בכנות. "אבא ישמח…" ניכר היה בו שהדבר לא נוגע לו ושהוא אינו מעוניין לשמוע אודותיו אם כי בכל זאת הביע עניין חלול מתוך גינוני נימוס מושרשים.
הולי הנהנה ודארל מיהר למטבח, משחזר היו בידיו שתי כוסות מיץ קרירות והוא הושיט אחת מהן להולי – זו לקחה את הכוס ולגמה מתוכה בשקיקה. המיץ היה מתוק והשאיר רושם חמים על לשונה.
"היכן קיילה?" שאלה לאחר שסיימה את המשקה.
דארל הביט בה משך דקה ארוכה, "היה לה מקרה חירום בעבודה," אמר לבסוף בשקט.
אמו של דארל עבדה במרפאת העיירה. המרפאה הנודעת ביותר בכל רחבי הארץ, על כן היה עליה לבלות בה זמן רב יותר משאי-פעם בילתה בביתה שלה. הולי ידעה היטב שדארל רוב הזמן נמצא בבית הזה לבדו וריחמה עליו קמעה; שהרי מה היה שווה כל הפאר וההדר בהם אופיינו ביתו, או שמא עליה לומר 'אחוזתו', של דארל אם אינו מאושר באמת?… אם כי כשהסתכלה הולי על דל כספה ועל העול הכבד המונח על כתפיה בידיעה שהיא האחראית לטיפול באחיה ובעצמה, היא גיחכה והשתיקה את מחשבותיה הרועשות.
"אז… מחר יום ההולדת שלנו," אמר דארל בתקווה לשנות את הנושא.
"ושל מחצית מהכפר שלנו." ענתה הולי בלגלוג.
מבטו בחן אותה כעת, הוא ידע את כאבה. "את כנראה צודקת."
דארל הרבה לחשוב על זה בזמן האחרון ובכל פעם שעשה זאת גברו רחמיו כלפי הנערה שלפניו, זו שהייתה עבורו חברת ילדות מאז שהוא זוכר את עצמו. הוא הכיר אותה ככל הנראה טוב יותר מכל אחד אחר (אולי מלבד אחיה, שגם אתו שמר דארל על קשר הדוק) והוא זכר את היום הנורא שהכה גלים ברחבי העולם כולו, יום הולדתה השביעי של הולי, כאילו היה זה רק אתמול…

הוא התרגש כל כך כשהביא לה את המתנה שהכין עבורה כמה שבועות לפני כן, היה נלהב כשאצבעותיה הדקיקות התירו את הסרט ואת העטיפה הפרחונית ומאושר כשראה את פניה קורנות משגילתה בפנים רשמקול מהדגם החדיש ביותר שיכל להשיג.

דארל עצם את עיניו לרגע ושפשף את מצחו, כמו כדי להרגיע את להט הזיכרונות הקודרים. כי אז… אז הגיעה הבשורה המרה, זו ששינתה את חייה לנצח;
הוריהם של הולי וג'סי עבדו מידי יום במכרות הפחם, אהבו את המקצוע והתפרנסו ממנו בכבוד. העבודה אומנם גזלה מאיתם את רוב שעות היום – הרחק מילדיהם הקטנים… אך מילאה אותם בסיפוק וברוגע שהעניקו טעם לחיי שניהם. שם נמצאו בני הזוג כשחגגה הולי את יום הולדתה.
הם נשארו מעט מאוחר מהרגיל על מנת לפנות את שאריות הפחם מהמכרה ולארוז אותם למשלוח אל העיר הגדולה. הם היו בדרכם החוצה כשגילה אביה חבית משונה שלא ראה קודם באותו היום. הם ניגשו אליה יחד בכוונה להעלות אותה עם הפחם אל מעל פני האדמה אך לפני שהספיקו להגיע אליה רעם עמום נשמע כשאגה חייתית ממעמקי בטנה של המערה והם קפאו ממקומם.
המערות שחצבו במו ידיהם החלו להתפורר ולקרוס, האדמה תחתם נרעדה וגל האבנים הראשון נפל בקול הדהוד חד משמעי ישירות על החבית הזרה…
ברגע בו נגעה אבן תמימה אחת בפני החבית, זו התפוצצה בקול רעש נורא ולא הותירה אחריה דבר.
כמה ימים לאחר מכן מצאה משטרת העיירה חומר רדיואקטיבי שככל הנראה גרם לפיצוץ, אך האשמים במעשה לא נחשפו מאז ועד היום, דבר שלא שינה את העובדה שחייה של ילדה בת שבע נהרסו לבלי היכר…

"אתה מתכוון לענות לי? דארל!"
דארל מצמץ בעיניו בכדי לסלק את קו המחשבה הטורדני והביט בה בהפתעה, "מה?" שאל בבלבול.
"להיכן הלך מר קופר?" שאלה הולי בפעם הרביעית בקוצר רוח.
"אה, אממ… הוא אמר משהו בנוגע לתלונות של לקוחות…"
"אני מקווה שזה לא קשור למערכת העיתון?" שאלה הולי במצח מקומט, ספק את דארל, ספק את עצמה. "לא, לא. זה לא זה." מיהר דארל לומר.
הולי הנהנה בהקלה. היא ניגשה אל הספה האדומה שבסלון וצנחה עליה בכבדות. דארל פסע בעקבותיה והתיישב לצידה, נראה היה שיש ברצונו לומר דבר מה אך ההיסוס נשך בו להשתיקו. לבסוף פתח את פיו ואמר, "אמרי לי משהו,"
הולי הביטה בו בשאלה.
"מחר נהיה בני תשע-עשרה…" הוא לקח נשימה עמוקה, אז אומץ ופלט במהירות, "למה שלא נבלה את היום הזה יחד?"
הולי קימטה את מצחה באי-הבנה, "מה גורם לך לחשוב ש – "
"אנחנו נהיה בני תשע-עשרה!" קטע לפתע דארל בגסות את דבריה, קולו הופך למעין צעקה חנוקה. "לאחד מאיתנו הולך היום הזה לציין את יומו האחרון כבן אדם!"
"על מה אתה מדבר?" שאלה הולי בחדות ובחנה את פניו, מרוגזת מעט על שהעז לקטוע כך את דבריה. היא לא הצליחה לקבוע בוודאות אם הוא רציני, השתגע מהזמן שבילה לבדו בבית החדגוני או שניהם ביחד…
את יודעת בדיוק על מה אני מדבר!" לאחר שלא הגיבה, בחן אותה שוב במצח חרוש קמטים ואז נשען לאחור על הספה באנחה מרירה. "את יכולה להכחיש. כפי שאת תמיד עושה. אבל יש לנו סיכוי של אחד לכמה? עשרים?" הביט בה, "אני יודע שהסיכוי הוא קלוש, אך הוא לא הולך להיעלם. זה יקרה…"
הולי התנערה מהתדהמה שלפתה אותה באחת ופנתה אליו בתסכול, "על מה – לכל הרוחות – אתה מדבר?!"
דארל קם כעת ממקומו בחדות, "אל תתנהגי אלי כאילו הייתי מפגר! פשוט חשבתי שנוכל לבלות את היום הזה יחד, אולי בפעם האחרונה!" הטיח בה, עיניו יורקות זיקים של האשמה והתרחק מהסלון במהירות.
הולי הייתה המומה. היא שמעה מרחוק את טריקת הדלת הנוקשה ולא ידעה מה לחשוב.
מלבד העובדה שלא הבינה דבר וחצי דבר ממה שאמר דארל, הוא מעולם לא התפרץ עליה כך. היא ידעה שלפחות מהבחינה הזאת משהו ממש לא בסדר. משהו בוודאות קורה מתחת לפני השטח, בין אם ידעה עליו ובין אם לא…