מספרת הסיפורים
מקווה שנהניתם,מחכה לתגובות

אל הלא נודע -7-

מקווה שנהניתם,מחכה לתגובות

"היא מתעוררת,היא קמה, בואו תראו!!!" שמעתי קול.
פקחתי את עייני,ראיתי את כולם סביבי:תמי,שירה,אימא של שירה=רונית וכל חברותי מבית היתומים, גם רותי מבית היתומים הייתה שם בחדר,הן ממש התלהבו מזה שהתעוררתי.
אבל אני הרגשתי סחרחורות וכאב ראש,אז לכן גם לא כל-כך שמעתי כל כך מה שהן אמרו,אז לא הגבתי,אבל אני לא חושבת שזה כל-כך היה אכפת להן.
פתאום אני נזכרתי בכול!!למה הגעתי לכאן,מה קרה,וניחשתי גם איפה אני.
לכן גם לא שאלתי שאלות שלא נחוצות, חוץ מאחת,שאותי הדאיגה ביותר.
"אני אוכל ללכת על הרגל?",ואז ראיתי את מבטן,וידעתי כבר שבאותה הרגל לא אוכל ללכת.
ידעתי שזאת תהיה התשובה,אבל עדיין הבשורה הזאת הייתה יותר מדי קשה.
אחר כך הן כבר לא כל כך התלהבו,באותו זמן רציתי לבכות,רציתי לברוח,אבל לא רציתי שכולן יראו זאת, רק שכולם הלכו התחלתי בשקט לבכות, כשאף אחד לא שומע.
אבל אז בדיוק תמי חזרה וראתה שאני בוכה,לא כל כך ניסיתי להסתיר זאת ממנה.
ובלי לומר מילה,היא התקרבה אלי בידיים פרושות וחיבקה אותי עד שנרדמתי.
שכבתי ולא עשיתי כלום,אבל פתאום שמתי לב,שעין שמאל שלי חסומה,ניסיתי להרגיש אותה,היא הייתה מלאה תחבושות.
הסתכלתי על רגלי השמאלית,היא הייתה קשורה בעזרת תחבושת למוט ברזל גבוה.
היה לי מחובר לזרוע היד מן צינור המחובר למעמד שבסופו יש שקית עם נוזל,אחרי כבערך חצי שעה האחות באה.
"איך את מרגישה?" היא שאלה אותי,"יותר טוב?" המשיכה והשלימה את השאלה.
"כן" עניתי לה,והיא שמה לידי מגש עם אוכל, והלכה.
היה שם גבינה עם ירקות,שתי פרוסות לחם ומים,לאחר שאכלתי,תמי התעוררה.
כמה דקות אחרי שהיא התעוררה היה שקט,לא ידענו מה לומר.
אחר כך תמי התחילה לבכות,"אני כל כך מצטערת,בטח כל גופך כואב,הכול באשמתי!בגללי את שוכבת כאן!"אמרה,ניסיתי לקום כדי לחבק אותה להגיד לה שזה לא באשמתה,אבל רק כשהתחלתי לקום, כל גופי כאב.
מיד נשכבתי בחזרה,תמי שמה לב לזה והתקרבה אלי וחיבקה אותי.
"זה לא באשמתך" אמרתי לה,"את לא צריכה לבכות במקומי,כשאני אצטרך לבכות אני אבכה" אמרתי והתחלתי לצחוק.ואז ראיתי שגם היא צוחקת.
"ואת לא תאמיני,גם לי יש כוח" ניסיתי לעודד אותה, "באמת?מהו?" שאלה וניגבה את הדמעות בידה.
"אני חוזה את העתיד" אמרתי לתמי.
"בזכות זה הצלחתי לנצח את הענק" אמרתי לה.
"זה כל כך מגניב!!" היא התלהבה והתחילה לקפוץ משמחה,וידעתי שהשלמתי את משימתי,וגרמתי לה לצחוק.
"איך ניצחת אותו?" שאלה ומיד התחלתי לספר לה את הסיפור עם כל הסכינים והחזיונות.
"ואז אחרי שפגעתי בו,הוא נפל ונעלם" אמרתי לה
"את החלק הבא אני זוכרת!" אמרה בעצב,"אחרי שהענק חטף אותי ואת שירה אני שברתי את הקיר וברחנו,לא היה לנו דרך להגיע אליך,לא ידענו איפה אנחנו,גם לא היה לנו כסף,לנסוע באוטובוס או במונית אז ניסינו לשאול אנשים איך מגיעים והלכנו אליך בדרך,אחרי כשעה של ריצה ראינו אותך,מנסה לזחול לאיזה מקום כלשהוא,ואז התעלפת,ונפלת על המדרכה" ראיתי שתמי מורידה דמעות,אבל מנסה להסתיר זאת ממני,שאני לא אראה.
"אחר כך התקשרנו לאמבולנס,והם הביאו אותך לכאן, כל כולך היית דם,זה היה נוראי" אמרה,"אני הולכת להביא לנו שתייה" אמרה לפתע,וקמה ממקומה והלכה.
"היא הלכה לבכות" אמרתי לעצמי,וחיכיתי לה עד שתבוא.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
5 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך