אני יודעת מי אני… תקראו :-)

הרחוב חשוך והאורות בפנסי האפלה דולקים בחולשה, אך אני עדיין לא נעלמתי.
לא הפכתי לעצמי האמיתית.
אני מסתבכת בתוך חבורה של בנים שתויים, הם מקיפים אותי, מחייכים חיוכים נודפי ריח אלכוהול ועיניהם מלאות בטשטוש ושיכרון חושים.

"אז… מה בחורה יפה כמוך עושה ברחוב באמצע הלילה, בלי בחור שילווה אותך לביתך?" אחד מהם שאל אותי, לא הבחנתי בתווי פניו בחושך אבל ידעתי שאיש זה מהווה סכנה, שהוא מסוכן ומעבר לגבול בשבילי.
"מה שבאלי לעשות, מסתובבת." אמרתי ביובש והפניתי לחבורת השיכורים את גבי, התחלתי ללכת מהמקום אך יד על כתפי עצרה אותי.
עמדתי משותקת.

"תרגיע את ההתנהגות הזאת!" צעקתי עליו והחטפתי לו אגרוף ללסת, הוא מיד נפל על המדרכה האדומה והתחלתי להילחם בחבריו שהתנפלו עליי בהמוניהם.

"פעם הבאה תלמדו לא להתעסק איתי!" אמרתי לחבורת הנערים שפרפרו על המדרכה, הם הנהנו בכאב ורק אחד, זה שנגע בכתפי, הרים את ראשו ושאל: "מי את, ילדה?" בתימהון ובחוסר תזוזה.
"ליז. ליז ביטמן." אמרתי בביטחון וסובבתי את ראשי לעבר האור הראשון של הבוקר.

אני יודעת מי אני.