באנגמי פרק 1: בית חולים הרוס

פרק 1: בית חולים הרוס
"באנטוסריוס" קרא אבי בקול חלוש, לא הגבתי לו יותר מדיי. רק נעמדתי מול החלון ושילבתי את ידיי מביט בעיר. "זה כבר הרבה זמן שאתה לא מרגיש טוב אבא, אני מתחיל להאמין שאתה באמת לא מדבר אליי," אמרתי בנימת שאלה. האחות שטיפלה באבי הביטה בי במבט מוזר, פיה התעקל לחצי חיוך מאולץ, כאשר ממשיכות לרדת לה דמעות מהעיניים. זה כנראה בגלל שאחזתי באקדח השחור גדול, הידקתי את אחיזתי בו והבטתי בידי האוחזת בנשק. הנשק היה מתאים למראה ידי זה היה נראה כאילו ידי היא האקדח ובלעדיו לא יהיה לי יד.
הטענתי את האקדח וקול ההטענה הרתיע את האחות, היה לה שיער ג'ינג'י קצר שמגיע עד הצוואר, עיניה היו כסופות ושיניה צחורות.
כיוונתי את האקדח לעברה ושאלתי בקול רגוע, "אבי מדבר אליי?" היא לא כל כך הבינה את השאלה,
"אני.." היא החלה לגמגם, הדמעות ממשיכות לרדת.
"אני לא.." היא המשיכה לגמגם, יריתי על התקרה והיא נפלה ופלטה צרחה, הדמעות מעיניו ומבטה שמתחנן שארחם עליו רק עשה לי יותר ויותר חשק לירות בראשה. "תדברי ברור!" קראתי לעברה,
"הוא לא מדבר אלייך." היא קראה בפחד והתמוטטה על הרצפה מרוב פחד,
"הוא לא?" שאלתי את עצמי, התחלתי לצחוק.
"את מתכוונת, שכל הזמן הזה שדיברתי איתו, וסיפרתי לו על הבעיות שאימי היקרה גרמה שיקרו לי, אז את אומרת שהוא לא דיבר אליי כלל? ושאני כמו מפגר סתם דיברתי אליו ללא כל תשובה. נראיתי כמו פסיכופט ואת רק ישבת וצחקת בצד." אמרתי בכעס, עדיין לא הורדתי את האקדח, הטירוף אמר לי להשאיר אותו מולה.
"בבקשה בני, אתה לא רוצח." שמעתי את קול אבי,
"תשתוק כבר!" קראתי בכעס,
"אני מתחננת בבקשה, תרחם עליי." היא התחננה ופלטה שיעול, ידה רעדה ושקשקה במהירות.
"יש לי שתי ילדים בבית ובעלי שאוהב אותי, אני מתחננת רחם עליי."
פלטתי נחירה.
"גרמת לי להיראות מטורף, ועכשיו את מבקשת ממני לרחם עלייך?" התחלתי לצחוק.
"לא.." היא התחננה והרכינה את ראשה בעצב. "אני מצטער, סוף מעשה במחשבה תחילה." לחשתי ויריתי בקלות, גופה נפל על הרצפה ודם ניתז לעבר הרצפה, התחיל להיווצר שלולית של דם מהירייה שפילחה את ראשה,
"ובאשר אלייך," הבטתי באבי, בפעם הראשונה במשך כל חיי ראיתי אותו באמת. הוא היה מחובר לצינור שמביא לו חמצן, והיה לו גם את התלבושת של החולים כאן בבית חולים, עיניו נעצמו ויכולתי עדיין לראות שהוא נושם. הוא נשם בכבדות, אבל הוא נשם.
"אתה גרמת לי להיראות כמו מפגר, מול כל מי שהיה כאן. אתה נהיית כמו אימא." הידקתי את אחיזתי באקדח בחוזקה, מרוב זעם.
"אני לא אירה בך, לא. זה מוות מהיר מדיי בשבילך." הבטתי בו, הוא לא הגיב לדבריי, רק נשכב שם יודע ששעת המוות שלו קרובה מתמיד. הכנסתי את האקדח למכנסיי והסתרתי אותו עם חולצתי. היא הייתה חולצת סריג שחור נעים במיוחד. הבטתי בצווארו שהיה מופנה כלפיי וחנקתי אותו. קצב פעימות ליבו גבר, ואני המשכתי להדק את אחיזתי כלפיי צווארו, המכונה שמודדת את פעימות ליבו החלה לצפצף מהר יותר ומהר יותר עד שהיא יצרה קול אחד מתמשך שסימן לי שהוא מת.
"להתראות, אבא." אמרתי בנימת זלזול והתקדמתי לדלת, דילגתי מעל הגופה של האחות ופתחתי את הדלת. לפתע נחשף מולי כל מה שעשיתי בעזרת אקדחי וידיי, 5 גופות של אנשים, חלקם חולים וחלקם אחים בבית חולים ואחיות. מכולם נוזל דם סמיך וחמים, צעדתי לעבר המסדרון שמלא בגופות שאת כולן הרגתי, עשן שחור עטף את המסדרון כולו, צעדתי לעבר דלת המעבר וכאשר פתחתי אותה שלושה שומרים כיוונו עליי את רוביהם, לאחד שיער חום קצר ומגולח בצדדים, מדיי השוטרים היו נראים דיי חדשים עליו מה שאומר שהוא טירון, עיניו היו כחולות בהירות והוא צעק לעברי
"תעצור בצד ותזרוק את הנשק," לשומר השני היה בעל שיער שחור דליל, הייתה לו קרחת ברוב ראשו. עיניו היו חומות והוא היה מלא יחסית לשומר הראשון, הוא נראה כמו מישהו שעובד כבר יותר זמן. היה לו זקן שחור עם נגיעות של שערות לבנות והוא כיוון אליי את אקדחו שהיה נראה פחות מתאים לידו מאשר לי. השלישי היה בלונדיני מגולח, עם עיניים חומות כהות. הוא היה השרירי מבין השאר, עליו האקדח היה נראה דיי טוב, אבל אחיזתו הייתה רפויה במקצת כך שבחרתי באחד שממנו אחטוף את האקדח.
בשבריר שנייה זינקתי על השומר הבלונדיני, חטפתי את נשקו ממנו ויריתי בשומר המלא, הוא נהדף לאחור והשומר הצעיר ניסה לירות בי אבל הוא היה טירון כמובן והוא פחד לירות אז מיד בעטתי בידו והעפתי את האקדח מידו יריתי בחזהו ובעטתי בפניו של הבלונדיני ראשו הסתובב ומפרקתו נשברה.
השלכתי את האקדח לרצפה והבטתי בשלושתם. "קלי קלות."
צעדתי החוצה ופתחתי את הדלת בתנופה, לא חששתי מהמשטרה, הם חוששים ממני הרי. שלוש מכוניות פרצו במהירות ונסעו מאחוריי, הוצאתי מכיסי כפתור אדום שחיכה לי בכיס מיוחד בסריג לחצתי עליו בקלות והמכוניות התפוצצו מאחוריי , הם נהדפו על הבית חולים מה שגרם להתפרקות המבנה.
פלטתי נחירה, והמשכתי בדרכי.

– נקודת מבט פירטס
צעדתי באיטיות לעבר תא הכלא של האסיר היחידי שיכול לעזור כרגע, בית הסוהר הזה מלא באנשים שאני הכנסתי והוא חלק מהם אז אני לא אתפלא אם הוא לא יסכים. אבל הוא הסיכוי היחידי שיש לי.
העברתי את מבטי על התאים בהם ישבו אסירים עם לבוש כתום, שעליו בצד כתוב את שם האסיר. הגעתי לתא הנכון ונעצרתי, הוא שכב על המיטה ואפילו לא טרח להביט בי.
"אני מניח שאם הגעת סימן שאתה צריך משהו," קולו היה עמוק, הוא צדק.
"אתה יודע מה אני הולך לבקש ממך?" שאלתי בקול סמכותי יותר, הוא פלט נחירה. "יש לי הרגשה שאתה נקלעת לאיזו צרה ואתה זקוק לי," הוא אמר וזינק מהמיטה. האסיר היה שרירי מאוד, הוא לבש גופייה ללא שרוולים ומכנס ג'ינס כחול דהוי, החולצה הכתומה שלו הייתה קשורה למותניו, עיניו החומות בהירות העבירו בי מבט ופיו התעקל לחצי חיוך הוא היה בעל שיער חום קצר בדומה לעיניו גם הגוון של שיערותיו היו בהירות.
"יש לי עבודה בשבילך."