בית באסט – פרק 2 – התאומים המרושעים והחבר של מריאן

"כן" ענתה ג'ייד.
"אה…" אמרתי. "אני השותפה שלך לחדר. אני אליזבת" אמרה אליזבת, מושיטה יד ללחיצה. "נעים להכיר". אליזבת התאמצה להעלות חיוך מזויף על פניה.
"לא לי" ענתה ג'ייד, והזיזה את ידה המושטת של אליזבת עם קצה ציפורניה הארוכות, השחורות.
אליזבת שתקה, נבוכה, אך השקט לא נשאר הרבה, כי מריאן התפרצה לחדר אוחדת בזרועו של נער שזוף ושרירי. "זה בראיין" אמרה מריאן, כנראה לאליזבת.
——
בראיין – החבר של מריאן, בלונדיני עם עיניים כחולות. ספורטיבי ושואף להיות בתחום זה.
—–
"הנה הזוג המלכותי" אמרה ג'ייד בלגלוג ועשתה תנועה שהייתה פחות או יותר קידה.
"שלום גם לך ג'ייד" אמר בראיין, מניד בראשו. הוא עבר על הנוכחים.
"זו אליזבת" אמרה מריאן כאשר הבחינה שעינויו של בראיין נעצרות למראה אליזבת. "היא חדשה"
"אה" אמר בראיין. "רגע! איפה לוקאסינה ואקירה?" הוא קרא, ולפתע הדלת נפתחה ושניי נערים הופיעו שם. או לפחות כך חשבה אליזבת. אחד מהם הזיז משהו מאחורי צאוורו וצמה ארוכה נתגלתה. "זו לוקאסינה" אמרה מריאן. "וזה אחיה התאום אקירה". אליזבת הביטה בהם, נדהמת מכדיי לדבר. "הם מכונים אצלנו 'התאומים המרושעים'. תאמיני לי שזה מוצדק!" לחשה מריאן לאליזבת. "אקירה הרג את כל החיות בסיבה, או לפחות ניסה. ולוקאסינה כנראה ברחה מבית משוגעים ושיחררה את אח שלה מכלא נוער…".
אליזבת הייתה מופתעת. ולמה לא? הרגע גילתה שתלמד בחברת רוצח ומשוגעת.
"אמ'לה" מלמלה אליזבת.
מריאן הינהנה. "לגמרי אמ'לה".
אליזבת פרשה מהארוחה מוקדם ועלתה לחדרה. "אני חייבת לישון" אמרה. "הדרך הייתה ארוכה". היא נכנסה מתחת לשמיכה הנעימה ונרדמה.
"what does the fox say? ding-ding-ding-ding" השעון המוערר של אליזבת פרץ בשירה בשעה 7, בכדיי שתוכל להספיק להתארגן ליום הלימודים הראשון. היא שלפה מהארון את התלבושת האחידה: גופייה לבנה, חולצה מכופתרת לבנה, ג'קט אפור עליו רקום סמל ביה"ס וחצאית אפורה. היא יצאה והלכה להתקלח, התלבשה, התאפרה- שפתון בהיר, צללית בהירה וקונסילר, וירדה למטה. כאשר הגיעה למטבח נזכרה ששכחה את התיק, ומיהרה לעלות. היא לקחה את תיק הצד מג'ינס שלה, שהיה מוכן עוד מיום ההאתמול וירדה.
"מריאן!" היא קראה לעברה.
"ליזה!" קראה מריאן, "מותר לקרוא לך ככה, נכון? אד קורא לך ככה!".
אליזבת ציחקקה. "בטח שאפשר! את יכולה להראות לי איך מגיעים לביה"ס?".
"ברור! בואי איתי" ענתה מריאן, "או, אגב. את יכולה לקרוא לי מרי"