ג'. ל. מ. [לתחרות של אאוריקה]

-ביתו של ג'. ל. מ., לפני 50 שנים-
ג'. לחץ על המקש שמחזיק את האותיות בצורתן הגדולה, ירד שורה וכתב את המילה END.
הוא לקח את הדף לידיו וקרא, מתרשם מעבודתו בדממה.
דלת חדר העבודה נפתחה בחריקה, והוא הסתובב לראות מי נכנס.
אבל ג'. לא גילה, כי הוא נהרג בשנייה שהסתובב.

-הבית הנטוש בקצה הגבעה, ימינו-
"בואי קריסטי, זה יהיה כיף!" קרא ג'ייק ומשך אחריו את אחותו הקטנה לבית הנטוש.
"לא רוצה! ג'ייק,אני פוחדת, יש שם רוחות רפאים!" ענתה קריסטי, מנסה בכל מאוד להשתחרר מאחיזתו של אחיה הגדול.
"אל תהי פחדנית כזאת, בואי כבר!" הוא גרר אותה "רוחות לא קיימות, אל תדאגי. אני אשמור עלייך."
קריסטי נכנעה והלכה בעקבות ג'ייק אל תוך הבית.
בתוך הבית היו רהיטים יפים, ישנים ומאובקים. אור לא נכנס מהחלון מרוב אבק, ונראה כאילו איש לא העז להיכנס במשך שנים.
"ג'ייקי…" אמרה קריסטי בקול קטנטן, ליבה פועם במרץ בעודה מחבקת בחוזקה את ידו של אחיה. "בוא נלך, אני מפחדת…"
"אל תדאגי," אמר ג'ייק "אין כאן שום דבר שיכול לפגוע בך. בואי."
הוא רצה לעלות לקומה השנייה, אבל קריסטי לא שיחררה את ידו "אני לא רוצה לעלות! אם המדרגות יתפוררו?"
"אם ככה, תישארי כאן." הוא אמר והשתחרר מאחיזתה, מתחיל לרוץ במעלה המדרגות.
"מה?! לא! ג'ייק, מגעיל אחד, אל תעזוב אותי!!!" צווחה קריסטי, דמעות בעיניה.
ג'ייק לא ירד במשך כמה דקות ארוכות. כשעברה כמעט שעה, קריסטי דאגה כל כך ששכחה את הפחד שלה. היא מיהרה לעלות, לבדה במקום חשוך שאינה מכירה "ג'ייקי?" היא קראה במסדרון הנטוש. הקריאה שלה הדהדה אבל תשובה לא הייתה.
"ג'ייקי!" היא קראה "זה לא מצחיק!" היא שמעה קולות קטנטנים של הקלדה בוקעים מחדר אחד. היא נכנסה לאותו חדר, רואה את ג'ייק יושב מול מכונת כתיבה עם גבו אליה, מקליד. "מה אתה עושה?"
"צאי מחדר הכתיבה שלי." הוא אמר בקול צרוד. "אני כותב סיפור."
"מה?" שאלה, מבולבלת.
"פרסמי את המחזה שלי." אמר ג'ייק והסתובב, עיניו החומות היו אדומות כעת. הוא לקח חפיסת ניירות, על הדף האחרון היה דם ישן. "אנשים צריכים להכיר את ג'. ל. מ. אז זאת שתגרמי לזה."
"אבל-"
"או שאני אהרוג את אחיך, ואותך." אמר ג'ייק, ועיניו נעצמו. גופתו קרסה על הרצפה ברעש.
מכונת הכתיבה הקלידה מעצמה עכשיו. "Don't let it be the END."