דם שחור [פרולוג]

שחור.
כל כך שחור שאני לא בטוח אם עיניי פקוחות או עדיין עצומות. איפה אני? אני לא זוכר כלום.
אני מפנה את ראשי ימינה ושמאלה, אך השחור שבעיניי לא משתנה. נשימה עמוקה, חבר, יהיה בסדר. האוויר כאן דחוס ומחניק נורא. זה מאפשר לי להניח שאני נמצא בחלל סגור. אני שוכב. אצבעותי זזות על המשטח תחתי, דוחפות אותו קלות, בוחנות אותו. חומר רך שמונח על משטח קשה ועטוף בבד. ריפוד? אני שוכב על משטח מרופד.
אני מזיז את ידי הצידה ונתקל באותו הריפוד שמגביל את התנועה שלי לסנטימטרים בודדים. להרים את ידי מתגלה כקשה בהרבה משחשבתי, אך גם כשאני מצליח, שוב אותו הריפוד חוסם את דרכי. לעזאזל. איפה אני?
ככל הניראה בתוך קופסא מרופדת.
אני מרים את ידי השניה ומנסה לדחוף את מכסה הקופסא. אני מתאמץ לשווא. היא לא זזה ממקומה. אני נושם נשימה נוספת מהאוויר הדחוס ומאמץ את שרירי כפי יכולתי ודוחף את המכסה. אנחת מאמץ נפלטת מפי ואני כבר חושב לוותר, אבל אז אני שומע צליל כלשהו. תזוזה. המכסה זז. אני דוחף את המכסה עוד במאמץ גדול יותר ולהפתעתי הוא ממשיך לזוז. גרגירים קטנים נופלים עליי, הקופסא נפתחה, אך אור לא בוקע משום מקום. אני דוחף את המכסה עוד וכעת כמות נכבדת של גרגרים קטנטנים נופלת עליי. אדמה. אני מתחת לאדמה. מה לעזאזל? איך הגעתי לקופסא מתחת לאדמה? אלוהים אדירים!
הרגע הזה של התהיה החליש את ההתנגדות של ידי כנגד המכסה ו-כך מסתבר- שכבת האדמה שמכסה אותו, והמכסה כמעט נפל חזרה למקומו, אך התגובה שלי לכך הייתה מהירה מכפי שאני בעצמי הצלחתי לקלוט. שרירי ידי התקשו שוב ומנעו מהמכסה להסגר לפני שהספקתי להבין, וכעת אני מוצא את עצמי בפוזיציה מוזרה שאני בספק שתעזור לי לצאת מכאן. ידי מתוחות מעלה ומחזיקות את המכסה ואילו ראשי עדיין מונח על ה… כרית?
רעיון צץ במוחי. אני מקרב את רגליי אל החזה ומניח אותן על מכסה הקוספא. אני נושם נשימה עמוקה שאחריה באה נשיפה ארוכה ומזיז את ידי, מניח למשקל המכסה ליפול על רגלי. אני סופר בראשי עד שלוש שניות. 'עשרים ואחת, עשרים ושתים, עשרים ושלוש'. אני דוחף בכל כוחי. כפות ידיי מכסות את פני באופן כמעט אוטומטי כשאני שומע את רחש האדמה שעומדת ליפול עליי. המכסה זז יותר מהר והמאמץ שאני צריך להשקיע בזה קטן במקצת.
האדמה מפסיקה ליפול על פני וממשיכה לאיזור המותניים. אני מזיז את ידיי מפני כדי לגלות אור קלוש חודר אל הקופסא. חיוך מתפשט על שפתיי בעודי משקיע עוד מאמץ קטן בדחיפת המכסה. אני מתיישב וחוזר לדחף את המכסה עם ידיי, אך כעת בעזרת כל גופי. האדמה הנופלת מכסה את כולי כמעט. הקופסא נפתחה והמכסה שלה ננעץ בתשעים מעלות בכל האדמה שנפלה מלמעלה. האור הקלוש הפך חזק יותר והציף את כל החלל בו עמדתי. הבטתי למעלה אל הפתח שנוצר באדמה ולעיניי ניגלה היריח, גדול ומלא.
באומדן קצר אני מבין שאני נמצא בערך שני מטרים מתחת לאדמה. כניראה ממש לא רצו שאני אצא המקופסא הזו. בקפיצה קלה אני מצליח לאחוז בקצוות הבור ועוד יש בי די אנרגיה כדי למשוך את עצמי למעלה. אני לא יודע איך בדיוק, אך בכל זאת אני מצליח לצאת מהבור בדיוק שניה לפני שכוחותי נוטשים אותי ואני מתמוטט על הקעקע מלאת הדשא באפיסת כוחות. אני צריך לקום. אני חייב לקום.
אני אוסף את פיסות הכוח האחרונות בגופי ומתרומם. למולי נגלה סלע מלוטש עליו מודבקות אותיות שחורות ומבריקות.
"אמיל ג. ת'ורסן," אני ממלמל את הכתוב. זה כניראה השם שלי. בנוסף לכך הופיעו שם מספרים. 9.9.1986 -7.1.2012.
זה לא סתם סלע שיש מלוטש עם השם שלי עליו. במבט קצר סביב אני מבין מהר מאוד איפה אני נמצא ומבט קצר אל תוך הבור מספק לי את המידע שממנו פחדתי. זאת לא הייתה קופסא מרופדת.
זה היה ארון קבורה.