sapir13
אני לא בטוחה לגבי זה...אבל אולי אני ימשיך...(יצא טוב?)

דקה לפני (1)

sapir13 14/08/2013 994 צפיות 7 תגובות
אני לא בטוחה לגבי זה...אבל אולי אני ימשיך...(יצא טוב?)

הכל קרה כל כך מהר. הם הכניסו אותה לתוך המכונית הגדולה שלהם והתחילו לנסוע. זה היה עוד ניסיון הצלה, רק שזה היה אחד מאלה שלא הלכו טוב כל כך.
שיר חטפה קליע.
הבחור הגבוה בעל העיניים שחורות התיישב מצידה שמאלי וחיבר את המכשיר החשמלי לטעינה. היתה להם רק הזדמנות אחת.
"עוד כמה זמן?" שאל הנהג, בחור העל עיניים כחולות-אפורות. הוא היה אמור להשגיח עליה בזמן המשימה, אך עיקבו אותו ועשו לו תכסיס. הם התפצלו וכשהוא מצא אותה שוב הוא ראה שהיא חטפה כדור באזור הכתף. בכל זמן אחר הוא היה רק מרגיע אותה שהם חוזרים לבסיס ושם יוציאו לה אותו, אבל זה היה כדור רעיל, מאלה שחייב להוציא במקום לפני שהמקום יזדהם והרעל יחדור למערכת הדם.
"אני לא יודע! רגע, שלושים שניות… !!" הבחור הניח את המכשיר בצד והתחיל לטפוח בעדינות על פניה של הבלונדה, שיר. "היי, היי, את שומעת אותי?! תחזיקי מעמד, תנסי להישאר בהכרה…" הוא עצר כשראה תנועה מתחת לעיניה, ואז היא פקחה אותן. "נ… נאו-ר… הם עלו עלי-כם… הוא… האיש שהיה שם, הוא אמ-ר שהם ידעו שאנח-נו עמדים לבוא לש-ם. מיי-גן לא באמת היתה חיי-ה כמו שהם אמרו-" היא עצרה מעט ואז השתעלה בחוזקה. דם נזל מזווית פיה. "שיר! לאט, על תדברי הרבה." אמר. היא הרימה את ידה הבריאה לאט, משתדלת לא לזוז יותר מידי בגלל הכאבים והמשיכה, "זה היה מלכודת, הם ידעו שאם הם יגידו שמייגן אצלם והיא עוד חייה אנחנו נבוא להציל אותה. הם רצו את הסיל-בר, את ה"קופסא" שתום מח-זיק." היא נתקפה בעוד סידרה של שיעולים ונאור בדק שוב את המכשיר.
"עשרים שניות" היה רשום באור הירוק הזוהר. הוא הזיז את שיר מעט על צידה בריא ונטל לידיו פינצטה קטנה. במכונית בה היו לא היה להם ערכת עזרה ראשונה, זה היה חוסר אחריות מצידם; הם בטח יחטפו עונש על זה. "שיר, זה הולך לכאוב מעט." מעט זה המילה הכי לא מתאימה כרגע, אבל אין מה לעשות. הוא החדיר את הפינצטה אל תוך החור שהקליע עשה וגישש אחר הכדור הקטן. זעקות הכאב של שיר כמעט הוציאו אותו מריכוז, והיא גם כל שנייה התפתלה. "מספיק! מספיק!" היא לאט לאט התחילה לאבד את הכרתה, דבר שהוא אסר על לעצמו לתת לו לקרות.
"מצאתי!" הפינצטה התנגשה במין דבר מתכתי קטן ונסגרה עליו. הוא התחיל למשוך את הפינצטה החוצה בעדינות. הוא היה שקוע בזה כל כך עד שהוא לא שם לב המכשיר התריעה על חמש עשרה שניות, ארבע עשרה, שלוש עשרה…
הוא הכניס את ידו מתחת למושב הנהג ומצא בקבוק אלכוהול חצי גמור. נאור ותום לא ידעו אם בטוח
להשתמש בו, אך לא היה להם שום דבר אחר כדי לחטאות בו את החור שגרם הקליע.
"תום, יש לידך נייר או בד במקרה? אני צריך משהו נקי כדי לשפוך עליו קצת מהאלכוהול." אמר נאור. תום הביט במושב לצידו וזרק לעברו פיסה של נייר סופג. "נו באמת? לא היה לך משהו יותר טוב? אוף לא משנה…" התרגז נאור והרים את הנייר. הוא שפך עליו מעט מהמשקה, ואז התחיל לטפוח בעזרתו על המקום בעדינות. עיניה של שיר כבר היו חצי פקוחות חצי עצומות, סימן לכך שהיא כבר לא ממש מודעת למה שקורה. הוא סיים לנקות את המקום וחבש את כתפה בקרע בד מהחולצה שלו.
שבע שניות.
"נאור… היה לי מאוד כיף איתכם… אתם… החברים הכי טובים שהיו-לי." המילים שלה היו כל כך מפתיעות, בהחלט לא מה שהם ציפו.
"ששש שיר, הכל יהיה בסדר, עוד מעט את תהי בסדר גמור…" הוא הסתכל על השעון והחוויר. אין זמן, הוא צריך יותר זמן.
"נאור, עוד שלוש דקות ואנחנו בפנים! תהיה בכוננות ליציאה מהרכב." תום נסע מהר יותר עכשיו וגדר ברזל שחורה הופיעה מולם, גדר שנראית יחסית רגילה, אבל היא הכניסה לבסיס.
ארבע שניות.
שיר שיחררה את ידה מאחיזתו של נאור והסבה את תשומת ליבו חזרה אליה. הוא הביט עמוק אל תוך עיניה וכמו הבין את מה שהיא לא יכלה להגיד במילים. 'אתם לא תוכלו להציל אותי' –זה מה שהם אמרו.
היא לא אמרה להם שהם באמת לא יוכלו להציל אותה. היא ידעה שזה אכזרי מצידה, שכן הם יהיו אלה שימשיכו לחיות ויחשבו שלא עשו מספיק כדי להציל אותה, אבל… זה עוד אחד מהדברים שכסוכן שטח אתה צרך להקריב, גם אם זה אומר להסתיר מידע מחבריך לצוות.
דמעה זלגה מעיניה כשהמכשיר צפצף שהוא מוכן לשימוש. נאור מיהר לעברו וחזר לשיר כשהוא כבר בידיו, אך זה היה מאוחר מידי.
הדמעה בעינה קפאה, כאילו אומרת 'אני הישאר קפואה לעד'. המבט בפניה קפא. חיוך עדין שתמיד סימל אותה ועיניה פקוחות. עיניו של נאור התרחבו כשקלטו את זה. "לא… לאאא!!" זעקתו היתה כמו רמה, עד שתום עצר את המכונית בחריקת בלמים והביט אחורה, מביט בשותפו שפניו רטובות מהדמעות שבעיניו. המבט שלו היה כמו היסטרי, עד שתום חשש כי הוא הולך לאבד שליטה.
תום עבר אל המושב האחורי ובדק את הדופק של שיר. כלום, לא היה לה דופק.
היא מתה.
הוא ניסה להבין מה יכול להיות שגרם לה לכך, אך לפני זה הם היו צריכים להיכנס לבסיס. הם יוכלו לקבל שם עזרה גדולה יותר.
"נאור, נאור קדימה, אתה צריך להשתלט על עצמך לפני שאני אעשה את זה. אני צריך שתעזור לי להרים אותה לתוך המבנה." קולו היה מתון, הוא ניסה לשלוט בו מלהתפרץ בכעס ובאותו זמן להסתיר את כאב, את החור הגדול שנפער בחזהו, את הדמעות. נאור את הרים את שיר בשתי ידיו כמו כלה ותום פתח לו את הדלת. הם התחילו לצעוד לעבר השער. השומרים זיהו אותם ופתחו להם מהר. "תכין חדר פנוי במרפאה ותדאג שהיה שם רופא מוסמך. אה, ותדאג שהיה שם גם מישהו שיוכל להחזיק את נאור ושיביא איתו אוכל על הדרך, ברור?" את המילים האחרונות הוא אמר בלחישה כך שרק השומר שהיה לידו יוכל לשמוע. "למה אתה צריך את-"
"פשוט תעשה את מה שאמרתי!" צעק עליו. השומר המבוהל נחפז להנהן בראשו ועשה את דרכו בריצה אל תוך המבנה.
"אנחנו נמצא מי עשה את זה. אנחנו נמצא את מי שגרם לה למות, והוא הולך לשלם על זה." המבט הארסי של עיניו הקפיא את תום, והוא נשאר לעמוד שם עוד כמה דקות, גם אחרי שנאור נעלם מעין.
'הוא צודק, אנחנו נמצא אותו, אנחנו תמיד מוצאים אותם. אז כדאי לו לברוח.' חשב ואז נכנס לבסיס.


תגובות (7)

אהבתי את זה (:

14/08/2013 11:54

וואו זה פרק מסובך XD
חח טוב אז אני מצפה להמשך ;)

14/08/2013 12:06

יצא מצויין וברור שאת ממשיכה!!!!!!!
אני ממש מתגעגעת לסיפורים שלך!!

14/08/2013 12:08

אומייגגדדד איזה מתחחח !
ברור לך שאת ממשיכה ! נראלך תשאירי אותנו במתח כזה ?! 0.0
יאאא הלוואי שזה רק מוות קליני והיא תחיה :/ חחחח תמשיכייי דחוווף <3

14/08/2013 12:44

זה יכול להיות מוות קליני רק אם היה מדובר בהתקף לב ורק הלב הפסיק לפעום…

14/08/2013 12:54

תודה ^~^
אני ישתדל להמשיך..

14/08/2013 22:44

יצא ממש מגניב ^ ^ הולך לקרוא את ההמשך ;)

15/08/2013 04:55
10 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך