היום שאחרי אתמול-פרק 1

פרק 1: בעיר

-אחרי חמש שנים מהארועים של ההקדמה-

האוויר היה קר, כמעט יותר מדי קר. קור שלא היה אפשר להסביר במילים אלה קור שפשוט חווים, קור שאף אחד לא יכול להימלט ממנו. הכת הקרה של הרובה עקצה את עורו של קונור, הכת הייתה עשויה ממתכת ונדמה שכמעט נדבקה לאזור בית השחי שלו. הוא היה חייב להמשיך ללכת, למצוא הספקה עם קבוצה האנשים שבאו איתו. היה לו מעיל עור מאוד עבה וחם ששימש אותו לכל צרכיו, מכנסיים חומים ומרופטים, וסוג מגפיים עבים. הקור היה בלתי נסבל, אל זה מה שהוא היה חייב לחוות כל חודש. לטוב ולרע. הם עברו בין ההריסות של העיר, חלקי בטון ענקיים השתרעו מהקרקע ועד לשמיים. קולות של ציפורים ושל זכוכים מתרסקות נשמע במרחקים, לפעמים קונור אבל לעצור ולהסתכל לכל כיוון. לקבל צמרמורת בגופו על עצם המחשבה של גודל המקום. הוא ופלוגה 15 הלכו בשביל שיצרו לעצמם בין השלג, הפלוגה מנתה 7 אנשים: קונור (הוא עצמו), ג'וני "אביו" של קונור, המפקד דון, החיילת קרולין, הטירון קני, והאחים רוברטס (פיליפ וארנולד). הוא לא דיבר עם אביו כבר הרבה זמן. הכל בגלל חוסר החשיבות שהוא הדביק לדברים, הוא המשיך ללכת ומעד מאבן. נחת פנים קודם על השלג ורטיבות חמה התחילה למלא אתה גופו באיזור בטנו. “קונור? מה קרה?” צעק דון. “דוקר…. משהו דקר אותי…” השתנק קונור. הוא לה הרגיש כאב אך הוא לא היה יכול לזוז. “חברה, קונור נפצעה בואו תעזרו לי פה" צעק דון. כל הארבעה האחרים וג'וני רצו בעצלתיים למיקומו של קונור, הוא לא היה יכול להאשים אותם. ראש העיר שולח אותם למשימות כאלו כל חודש, אין פלא שכולם נראו מדוכדכים. השלג מסביבו נהיה אדום, גוונים מדהימים של ורוד ואדום לוהט. קונור התלהב מהם, לא פחד. “אלוהים אדירים, קרולין תביאי עזרה ראשונה. דחוף!” אמר דון, בלי שום רגש או שאלה קרולין כבר הייתה עם שקית העזרה הראשונה ליד דון. “משהו דוקר אותי בבטן…. תוציאו את זה" ביקש קונור. הוא ידע שקרה משהו מוזר, שמשהו גדול ננעץ בבטנו. “אתה תהיה בסדר, זה הולך לכאוב. מובן?” דאל דון עם הפרצוף האגבי שלו. לקונור לא היה כוח לצחוק על זה, הוא הנהן. “פיליפ ארנולד, תרימו אותו בעדינות. קני תמצא מה הדבר שדקר אותו, עם זה לא מתכת הוא יוכל לצאת מפה בלי בעיה" פיליפ ורולנד החזיקו לו בכתפיים. “על תדאג, נעשה את זה מהר" לחש רולנד. “קונור אתה מוכן?” שאל דון, קונור הנהנן בחוסר רצון ונשם נשימה עמוקה. הרימו אותו מהחפץ. בצרחה קצרה של כאב קונור שכב על שמיכה, אביו לידו. “מה זה החפץ קני?”
קני לא ענה, אפילו לאחר 5 דקות ארוכות הוא רק הסתכל על החפץ. “קני?! קדימה מה זה" זעק דון. “זה….לא… בחיים לא….” מלמל קני, “על מה אתה מדבר חתיכת אידיוט. מה החפץ?!” אמר דון ודחף את קני הצידה. הוא הוריד את המשקפיים שלו, הבעה של פחד ניקרה על פניו. ואפילו קונור ראה, שבין השלג והרקע האפור נחה חרב אפורה. עם חוטים כחולים בלהב, “זה… החרבות שהם משתמשים. איך זה..למה זה…..?” גמגם קני. קונור בעצמו לא הבין, היצורים שהם דיברו עליהם נקראו גולים. הם בני אדם חצי מתים שמהלכים בעיר כמה פעמים בשנה, לא היו להם נשקים מודרנים אז הם הסתדרו עם חרבות. הייתה להם קהילה משלהם, חוקים משלהם. קנור פחד מהם, לחקלם ראו את הלסת, לחלק האחר חלקים מהגולגולת ביצבצו. לא מראה מרהיב. “זה חרב של מישהו בדרגה גבוהה, אבל למה היא פה? הגולים כבר לא ביקרו שנים רבות פה. גם החרבה לא נראת חלודה בכלל" אמר דון והסתכל על החרבה המשונה, “טוב קני, ארנולד, תטפלו בקונור.” “ג'וני, תוציא את החרבה תיקח את זה איתך. כשנחזור נראה את זה לראש העיר". ארנולד וקני חבשו את קונור באיטיות. “קשה לי לקום" הוא אמר והשתעל. הקור היה מזוויע, “זה בסדר אני יעזור”. ברגע שגוני הוציא את החרבה נשמעה שאגה מרחוק, כולם נבהלו. “מה זה היה לעזעזל?” צעקה קרולין. דון ירק ואמר בשקט “אני לא יודע ואני לא רוצה לדעת. זזנו מפה”. אף אחד לא התנגד, הם מצאו מספיק משאבים וגם נושא שיחה מעניין. אחרי כמה דקות של הליכה בשאגה נשמעה שוב. קרולין הייתה היסטרית, “אפשר ללכת יותר מהר?” היא לחשה, דון לא הסכים ואמר שהם ילכו בקצב רגיל. לקונור היה קשה ללכת אבל קני וארנולד לקחות טורות בלעזור לו ללכת. השאגה נשמעה עוד פעם, ואחריה ירייה. כולם עצרו. “תגבירו את הקצב. מהר, משהו מנסה להפחיד אותנו” קונור לא היה מרוצה. “אי אפשר לנ-” דבריו של פיליפ נחתכו כשהוא נפל אחורה, הוא שכב על הרצפה ולא זז. קול הירייה בא משמאל. “קחו עמדות!. קונור את תצטרך להתכופף” אף אחד לא היה מוכן, ואחרי פחות מחמש שניות הם הותקפו. גולים.